המלה שמחה מופיעה במקרא 94 פעמים. היא מופיעה הן כשכר לפעולתם של ישרי הדרך, ענווים וצדיקים, הן כביטוי של הודיה על הטוב שנתן אלוהים לאדם, והן כקריאה כללית לדרך בה יש לעבוד את ה'.
מה היא משמעות הציווי לשמוח?
לכאורה, הציווי תמוה, שכן נראה כי טבעי לו לאדם לשמוח בפירות עשייתו, אולם, מנטייתו הטבעית של האדם היא לראות את "חצי הכוס הריקה" בחייו ולא את ה"יש". אנו מקדישים זמן ואנרגיה להתבוננות ברע, בחוסר הצדק בעולם, ובמקורות הכאב הקיומי. אנו נוטים להתעלם מיסודות הכוח של הקיום האנושי. מעשי בראשית המתחדשים מדי יום נראים לנו כמובנים מאליהם ולא פעם אנו שוכחים להודות על הזכות הזו לבחור בחיי משמעות ולראות שמחה בחיינו.
כלומר, השמחה בחיינו, כמו אהבת הזולת, כמו יחסי כבוד, כמו דאגה לחלש בחברה – אינה אינסטינקטיבית ואינה טבעית לאדם. התורה מאמינה ביכולתנו כבני אדם להיות מודעים למצב ובעקבות זאת לבחור בעבודה יומיומית שתסייע לנו להטמיע את כל אלה בחיינו.
הציווי לשמוח, הופנה בניסוחו הלשוני אל הגבר, אך מהפסוק: "ושמחת לפני ה' א-לוהיך אתה ובנך ובתך… במקום אשר יבחר ה' א-לוהיך לשכן שמו שם" (שם, טז 11), ניתן ללמוד שהוא מופנה גם אל האישה. במדרש (ספרי דברים קלז) נאמר: "שלוש מצוות נוהגות ברגל, ואלו הן: חגיגה, ראייה ושמחה". המדרש מונה את ייחודה של כל מצווה על פני שתי האחרות, ולעניין שמחה הוא אומר: "שמחה נוהגת באנשים ובנשים… מה שאין כן בשתיהן". נשים פטורות, אמנם, מעלייה לרגל, ומהקרבת עולת ראייה ושלמי חגיגה עמה… אולם בשמחת הרגל הן חייבות.
התורה רואה בשמחה את הביטוי הראשוני והבלתי אמצעי לנוכחות אלוהים בחיי האדם. שמחה הכרוכה בחיי עמל, בדאגה לזולת ובעשיית הטוב. שמחה זו היא ביטוי לדרגה רוחנית גבוהה, ליכולתו של האדם לשלוט ברגשותיו ולבחור במימוש הנשמה היתרה המצויה בו. לכן, ראוי לשאול מהם התהליכים המנכיחים את השמחה בחיינו?
אומנם, תהליכים האלה שונים מאדם לאדם, אך בעיני יש תנאי אחד ושלושה תהליכים נפשיים-רוחניים משותפים לכל בני האדם ומסייעים לנו לחוות שמחה. תהליכים אלה מופיעים בפרשה:
התנאי מצוי בפסוק הבא: "כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ" (שם, כו, 1).
לא מקרי כי הציווי לשמוח בפירות עמלך מופנה לעם ערב כניסתו לארץ המובטחת. בפניה זו מקופלת תפיסת עולם הרואה במקום של היחיד ושל העם תנאי הכרחי לשמחה. הבחירה לחיות בבית משלך מעניקה ליחיד ולציבור עוגן וביטחון לממש את עצמיותו. כשם שבני הזוג מממשים את ברית הנישואין בכניסה למקום – לבית המשותף לשניהם.
התהליך הראשון מבוסס על הפסוק "וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לי ה' וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לפני ה' אֱלֹהֶיךָ …" (שם, שם 9-10).
כשם שה' הביא את העם אל ארץ הבחירה כך העם מביא לה' את ראשית פרי אדמתו – מהמקום שלו. דהיינו, יחסים המושתתים על הכרת הטוב ועל הודיה. הנתינה הזו היא ביטוי ליכולת להודות על הטוב, למי שאחראי לו, למי ששותף למציאותו, מבלי לחשוש שהודיה זו תגרע מערך האדם ומכבודו.
התהליך השני שמאפשר שמחה הוא הנתינה לאחר, לחלש:
כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ (שם, שם 12).
מי מאיתנו שנתקל בגומלי צדקה ובגומלי חסדים בין באי ביתו, במקום עבודתו ובמעגלי שייכות אחרים, הרואים בנתינה לחלשים חובה אישית ועושים זאת באופן יומיומי, יכול לראות את השמחה המפעמת באנשים אלה. שכן, הנתינה והעזרה לזולת בכלל ולחלש בפרט, מעניקה להם חווית משמעות וסיפוק הנובעים מתפיסת היחיד את עצמו כחלק מקהילה, כחלק מעם וכחלק מהעולם כולו.
התהליך השלישי מצוי בפסוק :"לֹא נָתַן ה' לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (שם, כט 3). הדימוי של "עינים לראות" ו"אזנים לשמוע", מתאר שלב גבוה של הכרת היחיד והציבור את תולדותיו וכן נכונות לקחת אחריות על בחירותיו. זהו ביטוי לנכונותם של היחיד ושל הציבור לראות ולשמוע, כלומר לדעת מאין באו, מי הובילם בדרך ומי סייע להם לממש את מהותם ואת ישותם . וזהו מהותו של הוידוי: וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב: וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה: וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ: וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים: וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ (שם, כו 5-9).
המשותף לכל התהליכים הללו הוא יכולת האדם להיות נוכח בחייו בכוליותו – בזמן אמת, בהווה. נוכחות של נשמה ורגש, של כוונה ושל אחריות. מודעות למשמעות הייחודית והחד פעמית של ההווה היא המאפשרת שמחה.
והלוואי, ונשכיל בימים אלה ובזמן הזה להטמיע מודל זה בחיינו האישיים והלאומיים ונוכל לשמוח בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְנו ה' אֱלֹהֶנו וּלְבֵיתֶנו ולגר וליתום ולאלמנה שבקרבנו, ונאמר אמן.
כן יהי רצון