התפיסות המחקריות מייחסות אותו ברגיל לתקופת יאשיהו, דורות אחדים לפני חורבן הבית הראשון. הן משייכות אליו שורה של ספרי מקרא. על פי שמו הלועזי, מכונה ספרות מקראית זו 'דויטרונומיסטית', ללמדנו שהיא מבטאת בסיפוריה ובדברי הנבואה המשוקעים בה אותן השקפות ייחודיות שתשתיתן בספר זה.
בין כך ובין כך, ספר דברים מבטא חידוש גדול ומסעיר, מהפך המשפיע על התרבות היהודית והדתיות היהודית עד לימינו אנו. הוא מצייר אחרת את ההתגלות האלוהית ואת ההיסטוריה הקדושה של העם, מציע פרספקטיבה חדשה על הנבואה וסמכותה ועל המלכות ואתגריה. במרכז החידוש המכריע הזה ניצבת שאלה מעשית מאוד, בעלת השלכות מכריעות על המבנה החברתי, הדתי והפוליטי של העם כולו. שהרי ספר דברים מכריז כבלתי לגיטימית מיסודה על 'עבודת הבמות' שנהגה עד אז בכל שבט, עיר ומשפחה. באחת נעשה מה שהיה עד אתמול ביטוי דתי רצוי, למעשה מסוכן, חתרני ומזיק שיש למחות מעל פני האדמה. רק בירושלים, רק בבית המקדש, רק בחסות המערך המרכזי והמשומן היטב של כהונה ולוייה המשרתות שם, ראוי לעבוד את האל, להביא לו קרבנות וזבחים. אל ההר הזה צריכות עיני כל ישראל בכל מושבותם להיות נשואות. שהרי ממנו תצאנה לא רק עבודת האל ומלאכת הקרבנות, אלא גם חוקת האל. שם יֵשבו, על פי ספר דברים, הכוהנים והשופטים האמורים לפסוק בכל דבר משפט (דברים יז, ט-יא). שם, בלשכת הגזית שבהר הבית, על פי הדימוי המונחל במשנה, עתידה לשבת הסנהדרין הגדולה הפוסקת הלכה לכל קהילות ישראל בארץ ובתפוצות. מה שנפסק שם הוא-הוא חוקת האל, וכל המפר אותה או מפקפק בה הוא מורד במלכות שדינו מוות.
ואמנם, בימי הבית השני התנקזו אל בית המקדש אנרגיות דתיות ופוליטיות עצומות. העלייה לרגל, שיסודה בפרשתנו, הייתה לביטוי מרכזי של זהות יהודית. הר הבית סימל את מרכזיות ארץ ישראל. הוא היה מוקד למאבקי דמים בתוך החברה היהודית ובינה לבין התרבויות והכוחות הפוליטיים הסובבים והשולטים. אמנם, קשה להניח שהתיאור המשנאי של הסנהדרין הגדולה ופעולתה, המשורטט כמאה וחמישים שנה לאחר חורבן הבית השני, מייצג כפשוטו אמת היסטורית. ספק אם אי פעם פעל מוסד כזה באורח המתואר במסכת הנושאת את שמו.
אולם ברור, שהתיאור המשנאי – היסטורי או אגדי – מבטא תודעה ברורה שחורבן הבית אינו קוטע רק את עבודת הקרבנות, אלא מסמל משבר עקרוני בעולמה של ההלכה ובסמכות האכיפה שלה. הסנהדרין שפעלה ביבנה, אושה וציפורי היא סנהדרין גולה (תלמוד בבלי, שבת טו ע"א) היא תחליף חלקי לסנהדרין ההיא.
תודעת הגלות, שעוצבה על ידי חז"ל, היא קודם כל תודעת גלות מבית המקדש, כמרכז הפולחן והחקיקה. שם אובדננו הגדול. שם מוקד אבלנו. שם טמונה תקוות הגאולה. שם ייבקע אורנו מחדש. זהו ליבה של ציון, שאליה פונה הנביא בדברי הנחמה הנאדרים שבהפטרת השבת הזו: "קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח. כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה' וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה" (ישעיהו ס, א-ב). בהר הזה – בציון – שוקע מסורתית אותו יסוד תשתיתי שיתבטא לימים באורח מהפכני ומסעיר, שונה ומחדֵּש, בתנועה שתכנה עצמה – "ציונות" ותשאף לכונן חיים יהודיים ב'ארץ ציון וירושלים'.
כאן טמון גם הקושי הגדול שיש לנו עם ההר ההוא ועם כל הכרוך בו. החזרה אל ההר, הכמיהה לבנות מחדש את בית המקדש, מסמלות בשבילנו את הרבדים המסוכנים ביותר, המשחיתים ביותר, המנוונים ביותר את הווייתנו. רבדים אלה מסוכנים משום שהם מבטאים לאומנות קשה, רצון משיחי עיוור לראות בחורבן בתי התפילה המוסלמיים על ההר, נכונות להבעיר מלחמת "גוג ומגוג" שתכלה לא רק אותנו אלא את כל סביבותינו. הם מסוכנים, באשר הם חותרים תחת עצם המאמץ הגדול לחדש חיים ראויים, פוליטיים, מוסריים יהודיים בארץ ישראל. הם משחיתים באשר הם משיבים אל חיינו את עבודת הקרבנות שהנחנו מזמן מאחור, מציבים במרכז עבודת האלוהים שלנו את פולחן הדם והאיברים שהתגברנו עליו לפני דורות רבים. אפילו כשכמיהת הגאולה המשיחית הזו אינה מתממשת, היא משחיתה וחותרת תחת בניין דתיותנו ותרבותנו.
אבל לא רק בכך טמון הקושי הגדול. ההר הקדוש והמקודש מאיים לנוון את חיינו לפחות בעוד רובד מכריע שחובה לבטאו בצלילות ובקול רם. החזרה חלילה אל ההר ההוא אינה רק חזרה אל עבודת הקרבנות. היא גם חזרה אל פולחן אחד ויחיד, אל מערך אחד של כהונה ולוייה שאין בלתו. לא פחות מכך, אל סנהדרין שאסור יהיה להמרות את פיה, אל פסיקה אחידה וחתוכה שתיתפס כמילוי האחד והיחיד של רצון האל ושל חובת אדם מישראל. חזרה אל ההר פירושה מתן גט כריתות למאמץ הגדול לקיים את תרבות המחלוקת שעיצבו חז"ל ולא כל שכן את הפלורליזם הפורה והמבורך שאנו שוקדים על בניינו. היא קץ היהדות המודרנית, בנוסחה הרפורמי והחילוני, האורתודוקסי והחרדי, הציוני והתפוצתי. היא-היא 'דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר', שהנביא מתריע מפניהם, לֵאמֹר הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' (ירמיהו ז, ד). אל מול סכנה זו, הנעשית מוחשית וברורה יותר עם כל 'עליה אל ההר' של מקַדשי התועבה, יש להתייצב בבירור, בקול צלול, בלא חשש ובלא רתע. כאן, בהקשר זה של חיינו, אנו מצוּוים להישמר מכל פשרנות, מכל סנטימנטליות.
כיצד אפוא ידברו אלינו בכל זאת דברי התורה לאמור "וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ … וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם" (דברים כו, א-ב)? האם נוכל לשוב ולהתחבר על פי דרכנו אל הנאמר בהם? אנו יודעים היטב שביטוי זה "המקום אשר יבחר ה' אלהיך" הוא הצופן שבו משתמש ספר דברים (שכמעט רק בו הוא מופיע) כדי לומר דבר על בית המקדש בירושלים. כך הבינה זאת המסורת, כך עולה בבירור מהקריאה המחקרית המודרנית. אבל אנחנו רשאים גם לקרוא את המלים כפשוטן, כדוברות על מקום שעדיין לא נבחר, על השכנת שם האל בקרבנו שעוד תתרחש. על אחת מהופעותיו של ביטוי זה "כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה" (דברים יב, ה) אומר המדרש: "דרוש על פי נביא. יכול תמתין עד שיאמר לך נביא? תלמוד לומר: לשכנו תדרשו ובאת שמה – דרוש ומצוא, ואחר כך יאמר לך נביא" (ספרי דברים פרשת ראה פיסקה סב). הבאים אל הארץ צריכים להכריע מהו אותו מקום שהאל בוחר לשכן שמו שם. אמנם, מלכתחילה זו בחירה אלוהית ולכן היא אמורה להיוודע דרך דבר נבואה. אולם לא כך פועלים הדברים הלכה למעשה. האחריות היא שלנו. אין לנו הזכות להמתין עד שתצוץ הנבואה. עלינו להכריע מהו המקום שאליו נלך בבקשנו לבוא אל אלוהינו. עלינו 'לדרוש' ו'למצוא' אותו. האישור מגבוה, הגושפנקא הנבואית, יבואו בעקבות מעשינו שלנו, בזכות אומץ לבנו להכריע ולגבש את דרכנו הדתית. אלוהים יאשר את אשר נעשה, אם רק נבחר נכונה, בלב ישר ונאמן.
מה שהיה נכון לדור יוצאי מצרים, נכון שבעתיים לנו. אם אנו מבקשים לבוא, אם אנו מבקשים להעפיל, אם אנו מבקשים את דרך הישר לפני אלוהינו – שומה עלינו לדרוש וללמוד, ליטול אחריות ולמצוא את המקום הראוי והנכון, את המקומות הראויים והנכונים. בוודאי לא בהר ההוא או בשוליו. בוודאי לא במקום הסכנה, ההשחתה והניוון. היכן כן? ההכרעה בידינו, המצווה מוטלת עלינו. זהו הפן הדתי והמוסרי הגדול של המאמץ לחדש ימינו בארץ הזו, זו המצווה שנטלנו על עצמנו בהתמסרותנו למאמץ זה. היא תובעת כנות ואחריות, אומץ לב ויושר דעת. היא תובעת עמידה כנגד הפיתוי להיכנע למוסכמות המסורת ולחלקת-שפתיים של מטיפי שקר. היא תובעת הבנה שבנו תלוי הדבר, שלנו ניתנה התורה למען תהיה תורת חיינו. אם נלך למקום הצדק והבניין, השלום והאמונה, המצווה והשמחה, אהבת האדם ויראת האל – סופנו שמן השמים יאשרו את בחירתנו. סופנו שיחודשו ימינו כדרך שהיו חדשים בימי קדם, שנושב אל אלוהינו ואל עצמנו, שנשוב אל דרך חיינו. אם נהין לבחור, סופו של האל שישכן שמו שם.