האנשים כבר עייפים. עייפנו מנדודים ואולי יותר מכך עייפנו מאזהרות ומתוכחות. זה התחיל עוד קודם, עם "והיה עקב תשמעון…" (דברים ז' י"ב), זה המשיך ב-"ראה אנכי נותן לפניכם היום…" (שם י"א כ"ו) ומגיע עכשיו לשיא בהתפרצות חסרת רסן של "והיה אם לא תשמע בקול ה' אלהיך…" (שם כ"ח ט"ו) . היינו רוצים לשמוע, לקבל מעט יותר פרטים על איך יראו החיים שלנו בארץ הזאת, ה"מובטחת". החשש מן הצפוי בארץ, שעל-פי כל העדויות היא "זבת חלב ודבש", אבל שמענו עליה גם שמועות מדאיגות אחרות, החשש מנקר וגדל עם הישמע עוד אחת משרשרת האזהרות האינסופית. מה יש בה בארץ הזאת שדורש מאיתנו כל-כך הרבה, שמצטייר לפנינו בצבעים עזים ומנוגדים כל-כך: נחלי מים ושממה, שפע וצמא, שמחה וכאב, חיים ומוות, ברכה וקללה?
משה מתאר לפנינו את טקס הכניסה לארץ, טקס הברכה והקללה: שני הרים, משני צידי העמק. ארון הברית הלוויים והכוהנים בעמק באמצע. משה עומד מולנו לבדו. ללא אהרון, ללא מרים. גם ציפורה כבר לא עומדת לצידו כשהוא מדבר אלינו. אם אנחנו עייפים מן הדרך הוא וודאי עייף כפליים, הרי הוא התחיל את המסע הרבה לפני שנולדנו. אבל הוא לא נראה עייף מן ההליכה דווקא, נדמה שכוחו עדיין במותניו וקולו רועם ומחריד את האנשים משלוותם. אבל על פניו הגלויים, על עיניו הנוהרות, נסוך חוט של מרירות. למרות הבקשות, התחנונים, הניסיונות למצוא פשרה – רק להיכנס, לגעת ולמות – אל הארץ לא יבוא. והרי אנחנו כל-כך קרובים. מאז אותו יום שראינו אותו פורש אל מחוץ למחנה, כורע על ברכיו, בוכה, מתפלל ומתחנן הוא אינו אותו אדם. הוא חסר מנוחה וזועף, קצר רוח, קשה לו להקשיב לסיפורים הקטנים, אותם היה שומע תמיד בסבלנות, שואל ומברר. הרבה פעמים תהיתי איך זה לדעת שכאשר תסיים לומר את דבריך תפסיק להיות. איך מרגישים כשמתים. עמוק בפנים צובטת בכולנו תחושה קשה, אי נוחות, אולי אפילו אשמה: לא השתדלנו עבורו. אפילו לא ניסינו. לא הצדקנו, לא בקשנו. ראינו את המצוקה שלו ופשוט שתקנו. לא היה לנו מה לומר. בעצם, לא רצינו לומר. האנשים עייפים כבר ממשה. במבט הגלוי, החודר פנימה, ראינו תמיד התלהבות ואור, לפעמים אפילו אור מסנוור, שקשה היה לעמוד בפניו. עכשיו רואים שם בעיקר אכזבה, בדידות, מרירות. אנחנו זקוקים לשינוי. מישהו צעיר יותר, קרוב יותר לעולם שלנו. מישהו שיגרום לנו להרגיש פחות אשמים או לא ראויים, כי הקולות והברקים שאנחנו שומעים לא מדברים אלינו בקולו של אלוהים. ובתוך ההתפרצות הזועמת הזאת, עם כל הרשימה הבלתי מתפשרת הזאת של אסונות, מחלות, צרות ומצוקות, קשה לנו לשמוע את הקול המדבר על חסד, על סליחה, על רחמים, על שותפות גורל. ואני תוהה האם כאשר נחצה את הנהר יקרה הפלא הזה, שיהפוך אותנו מעדה של אנשים נרגנים וחשדנים, קצרי רוח וקשי יום, אנשים הממהרים לשכוח את רגעי החסד, שקועים כל אחד בחששותיו ובדאגותיו, למשפחה, לקהילה, ל"גוי קדוש"?
משה מסיים את הרשימה האיומה. "לא נתן ה' לכם לב לדעת" הוא אומר, "עד היום הזה" (שם כ"ט ג'). וכשהוא אומר "עד היום הזה" מבזיקה בי המחשבה, שמחלחלת בכולנו לאיטה: אולי לא יתרחש הנס רק לאחר חציית הנהר. אולי הוא מתרחש כאן, עכשיו, ברגע זה, אחרי שצעדנו יחד ארבעים שנה, זה לצד זה, ולא נבהלנו ולא התפזרנו לכל רוח כששמענו את כל הקללות הנוראיות שיארבו לנו אם נפסיק לשמוע, לראות ולהאמין אחד לשני. אין עוד צורך לחכות לנסים. צריך פשוט לפקוח עיניים ולהאמין שהם כאן. הרי היה זה משה שאמר: "היום הזה נהיית לעם". גם הוא כנראה הבין שאולי איננו חייב להיכנס לארץ כדי להאמין שזה יקרה. זה קורה היום וזה יקרה בכל יום, אם יהיו לנו "לב לדעת ועיניים לראות ואוזניים לשמוע". כשנפקח עיניים ונהיה באמת מוכנים לשמוע, נבין שהברית הקושרת אותנו יחד מתחדשת בכל יום, כי "בכל יום יהיו בעיניך כאילו היום באת עמו בברית" (רש"י לדברים כז' ט').