אז הפכו הלוויים את פניהם כלפי הר גריזים ופתחו בברכה: "ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה", וכל העם העומד על ההרים ענה "אמן". ואחר-כך הפכו הלוויים את פניהם כלפי הר עיבל ופתחו בקללה: "ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה… וענו כל העם ואמרו: אמן".
וכך עשרים וארבע פעמים, שתים-עשרה ברכות ושתים-עשרה קללות, הלוויים מכריזים והעם מאשר "אמן" (דברים כ"ז; יהושע ח', 30-35; משנה סוטה פ"ז מ"ה).
מה משמעותו של טקס זה, טקס הברכה והקללה על ההרים?
חוקרי המקרא של זמננו, למשל פרופ' משה וינפלד מהחוג למקרא באוניברסיטה העברית בירושלים, רואים בו את טקס כינון הברית שבין עם ישראל לאלוהיו, בהסתמכם על דברי משה בפרשתנו: "הסכת ושמע ישראל, היום הזה [יום קיום הטקס על ההרים] נהיית לעם לה' אלהיך" (דברים כ"ז, 9).
ומה באשר לטקס כינון הברית שהתקיים ארבעים שנה קודם בהר סיני? הן אז, כשקיבל העם את התורה והכריז "נעשה ונשמע", אז נכרתה הברית! על כך תבוא התשובה: לפנינו שתי מסורות מנוגדות, משני מקורות נפרדים: האחת – המסורת שבספר שמות, לפיה התקיים טקס הברית בהר סיני, והשנייה – המסורת שבספר דברים, לפיה התקיים הטקס רק לאחר ארבעים שנה, עם הכניסה לארץ. ובכל מקרה, "אין לומר שטקס הכינון בשכם הוא חידושו של טקס הכינון בהר סיני" (משה וינפלד, "עולם התנ"ך" לדברים, עמ' 202).
גישתם של פרשני המקרא המסורתיים היא כמובן שונה לחלוטין. הם מסתמכים, בין השאר, על סיכום פרשת הברכות והקללות בפרשתנו: "אלה דברי הברית אשר ציווה ה' את משה לכרות את בני ישראל… מלבד הברית אשר כרת איתם בחורב" (דברים כ"ח, 59), כלומר: לא ברית אחת ששתי מסורות שונות מתארות אותה, כדעת חוקרי המקרא, אלא שתי בריתות שונות כרת ה' עם עם ישראל: האחת – ברית הר סיני, והשנייה – ברית הברכה והקללה על הרי גריזים ועיבל.
ומדוע היה צורך בשתי בריתות? ומה הקשר ביניהן?
על כך משיב יצחק בן יהודה אברבנאל, בן המאה ה- 15, בפירושו לתורה:
"בברית הראשונה שנכרתה לאבותינו בסיני היה צד של כפייה ואונס. [על כן]
בבואם אל [ה]ארץ… כרת [איתם ה'] ברית חדשה".
ומה הוא אותו "צד של כפייה ואונס" שהיה בברית סיני? אומרים חז"ל במדרש על הפסוק "ויתייצבו בתחתית ההר" (שמות י"ט, 17), מדרש שאלמלא היה כתוב, אולי קשה היה לאומרו: "מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים את התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם" (בבלי שבת פח ע"א). וכי היתה לבני ישראל אפשרות לסרב?!
עוברות ארבעים שנה ובני ישראל אינם ניצבים עוד "בתחתית ההר", אלא עולים וניצבים על פסגות ההרים גריזים ועיבל; ושני הרים אלה שמשני צדדיו של עמק שכם, שונים לחלוטין זה מזה: גריזים, שמדרום לשכם, פורה ומכוסה צמחייה; עיבל, שמצפון לשכם, שומם וטרשי. הר גריזים מסמל את הברכה, הר עיבל – את הקללה, ועם ישראל הניצב על גב שניהם לומד כי בידיו הבחירה בין שתי ברירות, שתי דרכים – דרך הברכה או דרך הקללה. עם ישראל לומד את אחד היסודות החשובים והמהותיים ביותר ביהדות – עיקרון חופש הבחירה.
נכון שיש במקורותינו ביטויים הסותרים עיקרון זה, כמו דברי ה' בספר ירמיהו: "הנה כחומר ביד היוצר כן אתם בידי בית ישראל" (י"ח, 6), או מאמר חז"ל: "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם-כן מכריזין עליו מלמעלה" (בבלי חולין ז' ע"ב). אך לעומת ביטויים אלה, רבים יותר הם הביטויים והאימרות המדגישים את חופש הבחירה הנתון לכל אדם: "העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ, החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה" – כך נקרא בפרשת השבוע הבא, "ניצבים" (דברים ל', 19), והרמב"ם קובע במלים חריפות, חד-משמעיות:
"אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טפשי אומות-העולם ורוב גולמי בני ישראל שהקדוש-ברוך-הוא גוזר על האדם מתחילת ברייתו להיות צדיק או רשע. אין הדבר כן, אלא – רשות לכל אדם נתונה: אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק – הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע – הרשות בידו… ואין מי שיעכב בעדו מלעשות הטוב או הרע" (משנה תורה, ספר המדע, הלכות תשובה פ"ה).
הנה כי כן, כשעומדים בני ישראל זה מול זה על שני ההרים כמו מבקש הקדוש-ברוך-הוא לומר להם: בברית הראשונה שכרתתי עמכם בסיני עמדתם בתחתית ההר, פסיביים ומפוחדים. עתה, בגרתם בארבעים שנה, והנה הגעתם אל הארץ שהבטחתי לכם ועליתם על ההרים גריזים ועיבל, וכאן אני כורת עמכם ברית שנייה. לא ברית של כפייה, "הר כגיגית", אלא ברית של רצון חופשי – שני ההרים כסמל לבחירה החופשית הנתונה לכם.
***
במסע חיינו אנו מוצאים את עצמנו לעתים בעמק שבין שני ההרים, בפרשת דרכים שבה עלינו לבחור על איזה הר לעלות, באיזו דרך לנהוג. ולפעמים הבחירה קשה, ולעתים לא ברור לנו איזהו הר גריזים ואיזהו הר עיבל; הן ה"טוב" וה"רע" לא תמיד ברורים ומוחשיים כמו ההרים הפיסיים. ולצערנו יש כיום רבים בתוכנו שמתמודדים לא עם הצורך לבחור בין "טוב" ל"רע", אלא עם ההכרח האמיתי, הקיומי, הנוקב, לבחור בין חיים ומוות. האם שקברה ביום אחד את אמה הסבתא ובתה התינוקת, האב שקבר את בנו יחידו, ורבים אחרים שאיבדו את היקר להם בקללת פיגועי הטרור, כיצד "יבחרו" בחיים? כיצד יצליחו לשרוד את עמק הבכא ולעלות מחדש על הר החיים, הברכה?
אכן דומה שבשנתיים האחרונות ניצב עם ישראל כולו על הר עיבל ומתקיימת בו הקללה הנוראה הכתובה בסדרת הקללות בפרשה: "ונתן ה' לך… לב רגז וכליון עיניים ודאבון נפש. והיו חייך תלואים לך מנגד ופחדת לילה ויומם…" (דברים כ"ח, 55-56).
ועכשיו אנו עומדים בימי אלול, קרובים לראש השנה – שנה חדשה, התחלה חדשה, אפשרויות חדשות. מי ייתן ונצליח, כל אחת ואחד מאיתנו, לעלות על הר גריזים – הר הברכה – של חיינו; מי ייתן ויסיר הקדוש-ברוך-הוא מאיתנו במהירה בימינו את הקללות ויקיים בנו את הברכות, אף הן בפרשתנו: "ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה. ברוך פרי-בטנך ופרי אדמתך… ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך… והיית רק למעלה ולא תהיה למטה" (כ"ח, 3-4, 6, 13), ומי ייתן ויהיו לנו דברי התורה לעזר ולהדרכה: "נתתי לפניך… את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע… [את] הברכה והקללה, ובחרת בחיים" (דברים ל', 15, 19).
אנא ה',
"השקיפה ממעון קודשך, מן השמים,
וברך את עמך, את ישראל, ואת האדמה אשר נתתה לנו
כאשר נשבעת לאבותינו, ארץ זבת חלב ודבש" (דברים כ"ו, 15),
ולא עוד ארץ של דמעות, יסורים ויגונות.