ערך הרעות מקבל פנים, שמות ולחנים אינספור ביום הזיכרון שחל השבוע, כמו בכל שנה באביב. הרעות, כמושג יהודי, מושרשת עמוק באקסיומה המכוננת, שמקורה בפרשת קדושים: "ואהבת לרעך כמוך".
רבות השאלות העולות ממשפט מוצפן זה; כיצד ניתן לצוות לחוש אהבה? מה פירוש המילה "כמוך"? האם הכוונה ב- "רע" לכל זולת שהוא כמונו, אדם, ועל כן אנו מצווים לאהבו? האם יש לאהוב את הזולת כאילו הוא אני ממש, והאם זה אפשרי בכלל? או שמא מצווים אנו לאהוב את האחרים שהם כמונו, אחים ואחיות משלנו?
רמז אחד להבנת פשוטו של מקרא ניתן למצוא בפסוק עצמו, על טעמיו. טעמי המקרא, מערכת פיסוק ושינון מוסיקלי שמקורה במאות ה-7-9 בארץ ישראל, היא כלי משמעותי להבנת המבנה התחבירי של פסוקי המקרא.
הפסוק המדובר מפוסק, אם כן, כך: לֹֽא תִקֹּ֤ם וְלֹֽא תִטֹּר֙ אֶת־בְּנֵ֣י עַמֶּ֔ךָ וְאָֽהַבְתָּ֥ לְרֵֽעֲךָ֖ כָּמ֑וֹךָ אֲנִ֖י ה'׃
המילים ואהבת-לרעך מחוברים בטעם מחבר, מרכא וטפחא. ואילו התיבה 'כמוך' עומדת בנפרד, עם אתנחתא [שמהווה פסיק]. אילו היו בעלי המסורה מחברים את התיבה 'כמוך' למילים קודמות לה, הרי היינו עלולים לפרש כך: יש לאהוב את האחר שהוא כמוך; באותה עמדה, דרגה, חבורה, עם. אך ההפרדה מזכירה לנו שה"כמוך" איננו אתה, אך הוא שווה לך במעמדו. התיבה כמוך, אם כך, מהווה מעין השלמה לצירוף "ואהבת לרעך", והיא מזכירה לנו שהרע, הוא כמוני, גם כאשר אינו מחובר אליי בקשרי דם, מעמד, חברה או לאום.
ואולי, יש להבין את העיקרון הזה כהשלמה או הרחבה של הרישא של הפסוק: לֹֽא תִקֹּ֤ם וְלֹֽא תִטֹּר֙ אֶת בְּנֵ֣י עַמֶּ֔ךָ. אל לנו לנקום או לנטור טינה לבני עמנו, אבל את האדם האחר, גם אם אינו מקבוצה זו, עלינו לאהוב. לאהוב ממש. כמוני, כמוך.
שנדע ימים טובים. שבת שלום