יום השואה הוא יום קשה, מורכב. בעל משמעויות רבות, תכנים רבים, נושאים רבים לחשוב עליהם, לדון בהם, לדבר בהם. וככל שחושבים יותר על השואה כך הולכות ונערמות השאלות והמבוכה הולכת וגדלה.
יחד עם כמות הנושאים והשאלות שיום זה מעלה, כך גם מידת הרגישות, הקשיים, הנקודות המסובכות והדברים שאנשים מרגישים שמותר או אסור להגיד ביום שכזה. אולי היה ראוי לשתוק ביום שכזה.
אבל הואיל שאי אפשר לשתוק ואין אנחנו בני חורין מלהתמודד עימה, אנסה להתמודד עם שאלת מקומה של השואה בחיינו.
כשהתחלתי ללמוד באוניברסיטה היה לי ברור שאת התואר השני אעשה בלימודי שואה. רציתי להדריך מסעות לפולין. היה לי ברור שהשואה, על כל משמעויותיה צריכה להיות מאוד משמעותית ונוכחת בחברה הישראלית. שאסור לנו להגיע ליום שבו ילכו לעולמם כל ניצולי השואה, ואיתם יאבד הזיכרון של השואה. שלא נדע, שלא נלמד, שלא נבין. הרי מהי משמעות חיינו, שני דורות לאחר השואה, אם לא לקיים את המשפט "לעולם לא עוד", ואיך אפשר לקיים את המשפט אם לא על ידי ידע וזיכרון?
אך כולנו יודעים שנעשה ב'שואה' שימוש מרדד ומחלן – מילים שונות הקשורות לשואה עוברות תהליך הנמכה והוצאה מהקשרן ההיסטורי, והופכות למילות שנאה ושטנה בינינו לבין עצמנו, על מנת להעליב, לפגוע, להכעיס ולעורר. מילים אלה הופכות מבעלות משמעות לחסרות משמעות, מכאלה שיש בהן אמירה חזקה ומשמעותית הן הופכות למילים ריקות מתוכן אשר בינן לבין המקור ההיסטורי שלהן אין ולא כלום.
המציאות הישראלית מספקת הבטים שונים ומגוונים לשואה. כשקבעה מדינת ישראל את יום השואה במועדו, ראתה בקורבנות השואה אנשים חלשים שלא נלחמו על חייהם. לכן נקבע התאריך כזיכרון למרד גטו ורשה, והשם שניתן ליום זה הוא יום זיכרון לשואה ולגבורה. ממשלת ישראל לא בחרה רק את אופיו של היום, היא בחרה לציין יום מיוחד בשנה לזכר השואה. בחירה זו הינה בחירה חדשה, מודרנית, מושפעת מימי זיכרון שונים בעולם. אך דווקא לעולם היהודי, קביעה זו שהייתה רוצה להישאר לדורות, ואולי אף לכלול את כלל העולם היהודי, בחירה זו היא זרה.
במשך דורות רבים איחדו ימי זיכרון לאירועים קשים ליום אחד – ט' באב. "כל שרפותינו משך שנות אלפים היו צפויות מראש באש ירושלים"( י. קרני, ספר המועדים כרך חורבן וגאולה עמ' 3). בראשית ימיה של מדינת ישראל קבעה הרבנות הראשית את עשרה בטבת כיום הקדיש הכללי – יום שבו אומרים קדיש על כל מי שאין יודעים את יום פטירתו. קביעה זו הייתה אמורה לקבוע את יום השואה בעשרה בטבת, ובכך לאחד את זכר חורבן ירושלים יחד עם זכר השואה. אם מדינת ישראל הייתה נשארת רק עם קביעתה של הרבנות הראשית, לא היינו מציינים את יום השואה, אלא זוכרים אותו במסגרת הכללית של זכרון טראומות העבר, יחד עם חורבן ירושלים. בקביעה זו רצתה הרבנות ללכת בדרך הידועה של איחוד ימי זיכרון.
בשנים האחרונות מדברים יותר ויותר אנשים על התקופה הזו, שבין יום השואה לבין יום העצמאות, כעל עשרת ימי התשובה הישראלים. המעבר מפסח, שבו אנו מציינים את יציאת עם ישראל מעבדות לחירות אל הימים המתחילים היום, בהם אנו מציינים את המעבר מטרגדיה גדולה לניצחון ועצמאות, קיבלו בעיני רבים משמעות גדולה מאוד. הימים המכוננים של הישראליות. של מהות קיומנו כאן.
מאמרו הקצר והחשוב של הרב פרופ' דוד הרטמן זכרו לברכה, אושוויץ או סיני פקח את עיניי, שינה את מסלול לימודיי והפך לאחד הטקסטים המכוננים של חיי. הרטמן שואל האם אנחנו יהודים בגלל טראומת אושוויץ או בגלל מעמד הר סיני והברית שכרתנו עם אלוהים. במילותיו של הרטמן: "סבור אני שעשיית השואה לרעיון היסוד בהיסטוריה היהודית בימינו ובהבנת תקומתנו והתחדשותנו הלאומית – הינה מהלך הרסני. סכנה כפולה – פוליטית ומוסרית גם יחד – אורבת לעמנו אם תופס הוא את עצמו בעיקר בתור עם שרידי חרב, פליטיה המיוסרים של השואה."
אין ספק שהשואה היא אירוע שאינו ניתן להשוואה לאירועים אחרים. אבל גם אין ספק בעיני, שיש בחיינו כאן והיום הרבה דברים חשובים ומשמעותיים לא פחות. אנחנו כאן לא רק בגלל או בזכות השואה. אנחנו כאן גם בגלל סיני, ובגלל חז"ל, ובגלל הציונות. כאשר השואה הופכת לחזות הכול אנחנו מאבדים את הקשר למקום, על שני מובניה של המילה.
השאלה העומדת לפתחנו היא שאלת המינון. איפה ומתי זוכרים את השואה, מתי מניחים לה להיות אירוע היסטורי טראומתי שאינו מעורב בחיינו היום. מיקום יום השואה בלוח השנה העברי, מיד אחרי פסח ורגע לפני יום העצמאות לא מקל על משימת ההתנתקות מחבל הטבור של השואה. השואה היא טראומה, היא פצע מדמם. היא גדולה מידי מכדי להכיל אותה.
השואה נמצאת איתנו בכל אשר נלך. היא ברחובותינו, בחיינו, בתפילותינו. יש אשר חשים כי אין לחיינו משמעות בלעדיה. אני חוששת מהיום בו לא תהיה לחיינו משמעות בגללה. עלינו לתור אחר המשמעות האמיתית של חיינו, תרבותנו וזהותנו, לא מתוך השואה והפצע המדמם, אלא מתוך האחריות, החובות המוסריות והברית שלנו עם אלוהים.ובמילותיו של הרטמן "נתאבל לעד בזכרנו את אושוויץ, אך נבנה חברה חדשה בריאה בזוכרנו את סיני."
שבת שלום