מה זה אומר להיות קדושים?

אין לי ספק שהפרק הזה טומן בתוכו את היכולת שלנו לחיות בחברה אליה אנחנו מייחלים.

קדושים תהיו – כי קדוש אני. כך נפתחת פרשת השבוע שלנו פרשת קדושים שהיא לב המקרא, היא פרשת החציון ( הפרשה ה 28 ) מתוך 54 פרשות המקרא, ונדמה שלא בכדי הפרשה הזאת עוסקת ברעיונות גדולים, והופכת להיות פרשה קנונית שתספק לנו את מיטב הערכים המוסרים ' ואכן גם רש"י אומר על פרשה זו שהיא הפרשה שנבחרה להיקרא במעמד הקהל: " מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל מפני שרוב גופי תורה תלוין בה"

מה זה אומר להיות קדושים? איך זה מתקשר אלינו אל העולם האנושי, היומיומי, המורכב מהרבה רגעים קטנים וחולשות ודחפים? ויותר מזה, מה זה אומר להיות קדוש כאלוהים.. "קדושים תהיו כי קדוש אני".

קריאת הפרשה מספקת לנו את התשובה: פרק יט' בפרשת קדושים הינו הרחבה של עשרת הדיברות . כמעט כל הדיברות מופיעות בו אך בהקשרים יותר רחבים , ובעיקר בהקשרים אנושיים- חברתיים.

שמירת השבת נקשרת אל כיבוד ההורים ואפשר לשמוע את ערך המשפחתיות מבעד למילות הפסוקים: "איש אביו ואמו תיראו ואת שבתותי תישמרו" . איסור הגניבה והשקר מופיעים גם בהקשר של הלנת שכר עובדים ויחס אל החלש בחברה: "לא תלין פעולת שכיר …לפני עיוור לא תיתן מכשול … לא תעשו עוול במשפט…"

הפרק הינו הרחבה של עשרת הדיברות גם משום שהוא מוסיף לעשרת הדיברות החקוקות על אבני הברית דיברות נוספות, שלעיתים אני תוהה איך הן לא נאמרו שם על ההר?

לב הפרק הינו הפסוק הידוע: " ואהבת לרעך כמוך… " הלל הזקן בוחר בו להיות עיקר התורה: " זו היא התורה על רגל אחת ומאידך זיל גמור ( צא ולמד…). המסע אל האהבה במקרא אינו פשוט. אין זו האהבה הספונטנית , הבאה בקלות מהלב. אלא דווקא האהבה שנולדת מהמקומות הקשים, והיא סוף של תהליך המתחיל ב " לא תשנא את אחיך בלבבך , הוכח תוכיח את עמיתך …לא תיקום ולא תיטור.. ואהבת לרעך כמוך".

אומנות האהבה האנושית, (כפי שאריך פרום הגדיר את האפשרות ללמוד לאהוב) היא כמו חוט נסתר הרוקם את פסוקי הפרשה, מהבת "אל תחלל את בנך להזנותה" אל הסב "מפני שיבה תקום" ועד לגר "כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם ואהבת לו כמוך"

אז מה היא הקדושה הזאת שאנו מצווים עליה בפרק? הקדושה אינה פולחנית אלא מעשית מאוד, מחייבת אותנו להתחבר אל היושר האנושי, אל הטוב והאמפתיה ומכוונת אותנו לעולם שאנו מייחלים אליו כי בו נרגיש מוגנים כבני אדם, בני אנוש פשוטים.

ומי הוא האלוהים שממנו נגזרים הציוויים?

האמת היא שהגדרות של אלוהים כה רבות הם… אלוהים נתפס תמיד בעיני המאמין ולעיתים נדמה שהוא שייך רק לעולם הדתי. אולם בפרק זה שהינו כמעט רובו שייך לעולם הכללי, ההומניסטי, ולאו דווקא לדתי היהודי.

אני רוצה להציע שתי זוויות מבט למקור הציווי: ה אחת של הקדושה המוסרית הקנטיאנית:"ההתאמה השלמה של הרצון לחוק המוסרי היא קדושה. החוק המוסרי הוא קדוש והוא תובע קדושה של מידות. " (עמנואל קאנט).

השניה היא הערכים של התרבות היהודית המועברים מאב לבן כפי שמבטא זאת, כה יפה, יהודה עמיחי בשירו אבי היה אלוהים ולא ידע:

אבי היה אלוהים ולא ידע.
הוא נתן לי את עשרת הדיברות לא ברעם ולא בזעם, לא באש ולא בענן
אלא ברכות ובאהבה.
והוסיף ליטופים והוסיף מילים טובות,
והוסיף "אנא" והוסיף "בבקשה".
וזמר זכור ושמור בניגון אחד והתחנן ובכה בשקט בין דיבר לדיבר,
לא תשא שם אלוהיך לשוא, לא תשא, לא לשוא,
אנא, אל תענה ברעך עד שקר.
וחבק אותי חזק ולחש באוזני, לא תגנב, לא תנאף, לא תרצח.
ושם את כפות ידיו הפתוחות על ראשי בברכת יום כפור.
כבד, אהב, למען יאריכון ימיך על פני האדמה.
וקול אבי לבן כמו שער ראשו.
אחר כך הפנה את פניו אלי בפעם האחרונה כמו ביום שבו מת בזרועותיי,
ואמר: "אני רוצה להוסיף שנים לעשרת הדברות:
הדיבר האחד-עשר, "לא תשתנה"
והדיבר השנים-עשר, "השתנה, תשתנה"
כך אמר אבי ופנה ממני והלך
ונעלם במרחקיו המוזרים.