עשרות מצוות מפורטות בפרשתנו, מצוות שבין אדם למקום ושבין אדם לחברו, ציוויי-על המגדירים תחומים של התנהגות וגישות כוללות לחיים ומצוות פרטניות העוסקות בעניינים ספציפיים מוגדרים. בכולן מוצבות נורמות ההתנהגות וההתנהלות האמורות לעצב חיים יהודיים ראויים, במישור הפרטי והציבורי, הפולחני והקהילתי. חלקן הן מאושיות היסוד שעליהן אנחנו מבקשים לכונן את חיינו ולהעניק להם משמעות. הן לבו של מה שאנו שואפים להביא ממורשתנו התרבותית והדתית אל תוך חיינו שלנו. אחרות מעוררות קשיים מוסריים ודתיים מכריעים ודינן להידחות, או להתפרש פירוש המוציא אותן מידי פשוטן ומסגל אותן לערכי-חיינו. ההבחנה בין אלה לאלה, בין הנורמות החיות והמחיות לבין אלה התובעות התמודדות אחרת – סרבנית מעיקרה – מתנהלת מעיקרה במישור הערכי. אנו מודדים את משמען של דרכי ההתנהגות המדוברות בשביל חיי הפרט והעדה. אנו בוחנים את השלכותיהן המוסריות והחברתיות, ואת הדרך שבה הן מתייחסות למה שאנו רואים כאמתות וכנורמות-חיים בסיסיות דתיות. ערכן התוכני, משמען הסמלי, פעולתן על המרקם הפסיכולוגי והסוציולוגי – הם שיקבעו.
אבל זהו רק מישור אחד. רק מובן אחד של מה שהפרשה מבקשת לכונן בחיינו וברוחנו. שהרי, מעבר לתכני המצוות השונים, מעבר לנורמות המפורטות והמגוונות העולות בה, מהדהדת בה – כסיסמה, כקריאה מכוננת ומעניקת משמעות – האמירה החוזרת ונשנית "אני ה' אלהיכם"; או בצורתה המקוצרת "אני ה'". כמעט כל הופעותיה בתורה של הקריאה "אני ה' אלהיכם" נמצאות בספר ויקרא, כמחציתן בפרשתנו. במקרים אחדים ניבטת סיסמה זו כנימוק מפורש, כשמקדימה אותה המילה 'כי'. כך בפסוק הפותח את הפרשה. לרוב היא מופיעה לבדה, ללא מילת קישור. אז היא נשמעת כאקורד המלווה את צלילה הייחודי של המצווה: ספק נימוק, ספק תשתית רעיונית, ספק רקיע הנפרש מעל לציווי.
מה משמעה של סיסמה זו? מדוע חוזר אקורד זה ומושמע באינטנסיביות כה רבה דווקא בספר ויקרא, דווקא בפרשת קדושים? מה הוא מבקש ללמדנו? כיצד נתייחס אליו בבואנו להכריע על מצווֹת חיינו?
כשהקריאה "אני ה' אלהיכם" מופיעה כנימוק, נראה משמעה, בקריאה ראשונה, פשוט. אנחנו מצוּוים משום שהאל מצווֶה עלינו. הנורמה אינה רק נורמה ראויה, אלא ביטוי מפורש ומדויק לרצון האלוהי. כך במבט ראשון. אולם אם נעיין מעט יותר, נראה שהדברים אינם פשוטים כלל ועיקר. נתבונן בהופעתה הראשונה של קריאה זו. הפרשה פותחת במצווה "קדושים תהיו". היא מנמקת אותה בכך שהאל הוא קדוש. אלא, שלא נאמר כאן שעלינו לקדש את חיינו משום שהאל ציווה זאת, לא נאמר לנו שעלינו לעשות זאת משום שזו מצוות האל. התורה הרי יודעת להצביע בבירור ובמפורש על ציוויים כאלה ואחרים כציווי אלוהי, כדברו המחייב אל העם: "צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו" (ויקרא ו, ב); "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא כד, ב); "וַעֲשִׂיתֶם אֶת חֻקֹּתַי" (ויקרא כה, יח); "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל … וְעָשׂוּ לָהֶם" (במדבר טו, לח). ועוד, ועוד. ואילו כאן אין הכתוב אומר זאת. כאן מבקשת התורה לומר דבר מה אחר. הסיסמה "אני ה' אלוהיכם" מודיעה שעל חיינו להיעשות קדושים משום שאלוהינו קדוש, משום שאנו חיים בעולמו של האל הקדוש. העמידה נוכח האל, האמונה שהוא אלוהינו, יש בכוחה לעורר בנו את היכולת ואת החובה לעשות ככל שלאל ידינו כדי שחיינו ייקנו איכות מקודשת. הקריאה "כי קדוש אני ה' אלוהיכם" מצביעה על בסיס כוחנו לקדש חיינו, על הסיבה שבשלה כל זה רלוונטי לנו.
וכשהיא מופיעה – במלואה או בקיצור – ללא מילת הקישור 'כי', נעשה מרחב-המשמעות שלה מלא וערפילי עוד יותר. כך במקרה של "ואהבת לרעך כמוך". הרבה שאלות נקשרות במלים אלה. האם הנורמה חלה על בני העם בלבד או על כל האדם; מה משמעה של אהבה 'כמוך'. אבל בין כך בין כך, אין לנו ספק שזו נורמה ראויה, נכונה, חיונית לחיי אמת. סמכותה טמונה בתוכנה הראוי (ממש כשם ששומה עלינו לסרב לסמכות האיסור על משכב זכר בשל תוכן הדיכוי שבו). אלא שהתורה אינה מציעה נורמה בלבד. היא מְצַווה מִצווה. המלים אני ה' מלוות את הנורמה ומספקות לה הקשר חדש. לא נימוק, לא תוכן, לא סמכות, רק הקשר דתי, הקשר המכונן חיים לפני אלוהים. אתם מצוּוים לקיים נורמה זו בתוך ההקשר המעוצב על ידי חייכם לפני ה', בתוך שדה המשמעות המקודש הנוצק מעמידתכם נוכח אלוהיכם הקדוש.
זה האתגר שהפרשה מציבה לפנינו. ראשית, אנו מצוּוים לאמץ נורמות ראויות, לקיים חברת צדק ומשפט, חסד ואהבה. זו משימה כבירה, שאנו עומדים בה רק במשורה, רק לעתים. זו משימת חיים שלעולם ניצבת בפנינו ותובעת את מילויה. לא בכדי באה המילה 'קדושים' עם מלת העתיד-ציווי 'תהיו'. אבל זהו רק פן אחד של האתגר, פן המשותף לתפיסות חילוניות ראויות ודתיות ראויות, פן המעוגן כולו במציאות חיינו האנושית-הארצית. יש לאתגר פן נוסף. שהרי, אנו מצווים לעשות כל זאת תחת שמי נוכחותו של האל בחיינו, בהקשר שקובעת עמידתנו נוכח האל. אם לא נאמץ נורמות אלה נחיה חיים פגומים, חיי עוול. אם לא נציב מול עינינו את נוכחות האל הקדוש בעולמנו ובחיינו, נחיה אולי חיים ראויים, אך לא נקיים את מצווֹת חיינו, לא נעניק למעשינו הראויים את אותו ממד שבזכותו מותר לנו לברך "אשר קדשנו במצוותיו". לא אחת קשה לנו לעמוד בפן זה, גם כשאנו חשים שמעשינו ראויים-מיסודם. לא אחת קשה לנו לחוש שנוכח אלוהינו אנו עושים זאת, שמה שלאחרים הוא נורמה ראויה – לנו הוא מצווה. זהו מאבק יום-יומי, מאבק על משמעות חיינו וקידושם. לא תמיד נצליח בו, לא אחת תהא ידנו על התחתונה. אולם אם נוכל לו, ולו פעמים אחדות בחיינו – אפשר שחיינו יקודשו, אפשר שראוי יהיה לנו לומר בלב שלם שה' – אלוהינו הוא.
***
השנה נקראת פרשת "קדושים" בשבת תקומה, השבת שבין יום השואה לחג העצמאות. ברגעים אלה קשה מכול לומר בלב שלם "אני ה'", חיוני מכול לאמץ אל חיינו את ההבנה הזו. נוכח התרחשות האימים של השואה, נוכח השבר המוחלט בהיסטוריה של האנושות, מול עוצמת הופעת הרשע חסר הגבולות, בעוד בקרבנו חיים שורדי הטבח הנורא ההוא, הלב מסרב לומר בפשוט "אני ה' אלוהיכם", אלוהי העם והאנושות, אלוהי הנרצחים והרוצחים. ובה במידה, ברגעים אלה איננו רשאים עוד לשאול רק כיצד נקדש את חיינו הפרטיים ואף לא רק את חיי עדתנו. אנו מצוּוים גם לשאול כיצד נקיים את מצוות קידוש חיינו במעגלי המדינה שהקמנו, במישור הפוליטי, המעשי כל כך שבחרנו לכונן. ברגעים אלה אנו מצוּוים יותר מכול לגבש את הנורמות הראויות ולהשליטן על חיינו; ברגעים אלה אנו מצווים לעשות נורמות אלה של חיינו הציבוריים והלאומיים, הכלכליים והחברתיים, למצוות-חיים. ברגעים אלה קוראת לנו פרשת "קדושים": לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט … אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם … וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי ה'.
שבת שלום