יתרו. מי האיש הזה? מדוע הוא בא? מאין הגיע ולאיזו מטרה? ולמה אדם זה, אשר אינו חלק מהעם אשר יצא ממצרים, זכה שתקרא על שמו פרשה בתורה? ולאחר סיפור קצר הוא עוזב – מדוע? יש לי שאלות רבות על האיש הזה ואנסה לענות רק על כמה מהן.
תמצית הסיפור כפי שאני מבין אותו- יתרו, חותן משה, מגיע אל מחנה בני ישראל בלוויית ציפורה, אשת משה, וילדיה. משה מקבל את יתרו ומספר לו על הנסים שנעשו בזמן יציאת מצרים. בתגובה מהלל יתרו ומשבח את האלוהים ומקריב לו קורבנות. למחרת, רואה יתרו את משה שופט לבדו את העם, ומציע לו לערוך רפורמה במערכת: למנות הירארכיה של שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות שיתווכו בינו לבין העם וישפטו את המקרים הפחות קשים. משה מקבל את עצת יתרו וממנה את השופטים, ויתרו חוזר לארצו.
מתוך הפשט ניתן לומר שהוא בא לבקר את קרוב המשפחה שלו, אך חז"ל אינם מסתפקים בכך. התלמוד הבבלי במסכת זבחים (דף קט"ז עמוד א) דורש את הפסוק שהזכרתי בתחילת הדברים, כי, "מה שמועה שמע [יתרו] ובא ונתגייר? רבי יהושע אומר: מלחמת עמלק שמע ובא… רבי אלעזר המודעי אומר: מתן תורה שמע ובא. רבי אליעזר אומר: קריעת ים סוף שמע ובא".
את חז"ל, כך מסתבר, העסיקה השאלה מה גרם לאותו יתרו להגיע ולהצטרף לעם ישראל? הם מבינים כי לא היה מגיע לולא שמע משהו חשוב ומשמעותי.
אני לא חושב שחז"ל התעלמו מן הנאמר בפסוק – כי הוא בא אחרי ששמע שהקב"ה הוציא את בני ישראל ממצרים. למרות הפסוק המפורש רצו חז"ל להבין טוב יותר מה גורם לאדם במעמדו של יתרו לבוא אל המדבר ולהצטרף לעם ישראל.
האם הוא בא כי שמע על יציאת מצרים והניסים? האם הוא שמע על הניצחון המזהיר של ישראל על עמלק? או האם שמע על מתן תורה?
האפשרות שמציע רבי אלעזר המודעי – 'מתן תורה שמע ובא' – קצת תמוהה בעיניי כי לפי סדר הפרשות, בני ישראל מקבלים את התורה אחרי שהוא מגיע. היה אפשר לפתור זאת על ידי הכלל הידוע של 'אין מוקדם ומאוחר בתורה' (ספרי במדבר בשינוי לשון). אני רוצה לטעון שיתרו הגיע לקראת מתן תורה, לצורך מתן תורה, או יותר נכון כדי להכין את עם ישראל למתן תורה.
עצותיו של יתרו למשה בדבר שינוי במערך המשפט והדרכים להנהיג את העם מתקבלות בברכה, וזאת לא רק כי משה חושב שנכון לתת כבוד לחותן שלו.
במדרש ויקרא רבה (ט, ג) ישנו סיפור על אדם שלא היה בקי בתורה, ואפילו לא ידע לברך, אך התנהג בצורה ראויה בין בני אדם. הסיפור מביא את חז"ל לקבוע את הכלל 'דרך ארץ קדמה לתורה'. בפרשה שלנו יתרו הוא המייצג את הכלל הזה של חז"ל. דווקא הוא, האדם שבא מבחוץ, שאינו מעם ישראל. המגיע לפני מתן תורה כדי ללמד אותנו דרך ארץ. הדבר מתבטא בעצות על משפט והנהגה. אך אני מבקש לטעון שהיה שם יותר מזה.
למי שינסה לומר כי אי אפשר ללמוד ענייני דרך ארץ מאדם שאינו מעם ישראל,כבר ענו חז"ל: "אלמלא לא ניתנה תורה היינו למדים צניעות מחתול, וגזל מנמלה, ועריות מיונה (עירובין ק' עמוד ב). כך שברור שאפשר ללמוד מאנשים אשר אינם מהעם היהודי.
יתרו, כך מסתבר מחז"ל מלמד לקח חשוב דווקא על ידי כך שהוא מברך:
"וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל-הַטּוֹבָה אֲשֶׁר-עָשָׂה ה' לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִצִּילוֹ מִיַּד מִצְרָיִם.וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ: בָּרוּךְ ה', אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה, אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת-הָעָם מִתַּחַת יַד-מִצְרָיִם." (שמות י"ח, ט-י).
על פסוק זה נאמר בתלמוד הבבלי במסכת סנהדרין (צ"ד, עמוד א): "תנא משום רבי פפייס – גנאי הוא למשה ושישים ריבוא שלא אמרו ברוך עד שבא יתרו ואמר ברוך ה'". גם כאן בא לידי בטוי הכלל 'דרך ארץ קדמה לתורה' – יש מה ללמוד מכל אדם. אדרבא, התלמוד מקבל בברכה את ברכתו של יתרו.
גם אם נעים לנו לחשוב שאנחנו אור לגויים, כדאי לזכור שתמיד יש מה ללמוד גם מבני עמים אחרים כדוגמת יתרו בסיפור שלנו.