לא תחמוד. הסתפק במה שיש לך. שמח שאינך צריך לדאוג היכן תניח את הראש בלילה, אתה וילדיך, שלא חסרים בגדים, או אוכל על השולחן, שהתברכת במשפחה אוהבת וחברים קרובים ותומכים. לא רק אתה. גם את. האמת, גם אני.
מצווה נהדרת, לא תחמוד. אולי הדיבר החשוב ביותר, זה המְצַווה עלינו להפסיק להשוות כל הזמן, להפסיק להרגיש מקופחים, לחדול מן הקנאה, לשמוח במה שיש לנו ולהפסיק לקטר. לא לומר לעצמנו כל הזמן "אין לי אין לי אין לי", אלא, כדבריו של עשיו ליעקב – "יש לי רב", מלשון הרבֶּה, כמובן.
ספר דברים משכלל את הדיבר: וְלֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ.
המלבי"ם (ר' מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל וייזר, אוקראינה, המאה ה-19) מסביר, כי הכתוב מדייק כאן ומבדיל בין החמדנות, הנובעת מן החושים – אדם רואה דבר מה נאה וחומד אותו – לבין התאווה, שהיא השתוקקות נפשית שנובעת מן הצורך הבלתי נדלה שלנו ל"עוד, עוד, עוד" (נחמה ליבוביץ', עיונים חדשים בספר שמות, עמ' 252).
אבל איך אפשר? הייתכן לשלוט בתאווה, בהשתוקקות? הייתכן שאלוהים ידרוש מאיתנו דרישה בלתי אפשרית כזו?
ר' אברהם אבן עזרא (ספרד, מאה 11) שואל שאלה זו ועונה כך: עתה אתן לך משל: דע, כי איש כפרי, שיש לו דעת נכונה (=שפוי בדעתו) והוא ראה בת מלך שהיא יפה, לא יחמוד אותה בליבו […], כי יֵדע שזה לא ייתכן. […] כי הרגילוהו מנעוריו שהיא אסורה לו. ככה, כל משכיל צריך לידע כי אישה יפה או ממון – לא ימצאנו אדם, בעבור חוכמתו ודעתו […] ובעבור זה המשכיל לא יתאווה ולא יחמוד; ואחר שידע כי אשת רעהו – אסַרהּ ה' לו, יותר היא נשגבה בעיניו מבת מלך בלב הכפרי. על כן ישמח בחלקו ולא ישים אל לבו לחמוד ולהתאוות דבר שאינו שלו […]. (ליבוביץ', שם, 254).
אבן עזרא מדגיש בפנינו כי תשוקותינו ותאוותינו הן פרי החינוך שקיבלנו, וכן פרי השקפותינו. כפי שהוא אומר: "כי הרגילוהו מנעוריו שהיא אסורה לו". נחמה ליבוביץ' מסבירה, כי אבן עזרא ביקש ללמדנו "שאין החמדה צצה בלב אדם שהרגיל עצמו וחינך עצמו לראות את האסור כבלתי ניתן להשגה". זה לא שלי, וזהו. אולי בדומה לצמחוני שמחליט שאיננו אוכל עוד בשר, והוא (או היא) מפסיקים להתאוות אליו, לחשוב על הבשר ועל טעמו העסיסי.
ומוסיפה ליבוביץ' ואומרת, כי ניתן להשיג אותה תוצאה בדיוק לא על דרך האיסור, אלא פשוט בכך שאנחנו אוהבים את המותר לנו, את החשוב, את מה שראוי לאהבה ולשמחה (שם, שם, 255).
לקראת סוף הפרשה, פרשת יתרו, אנחנו מוצאים את הפסוק: "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך".
אלוהים נמצא בכל מקום, אפשר לעבוד אותו בכל מקום, והוא מברך אותנו בכל מקום בו אנו נמצאים ובו אנחנו בוחרים ובוחרות להיות מודעים אליו, או אם תרצו – אל הרוחניות שלנו. הוא בבית הכנסת, ביופיים של פרח או של נוף או של שקיעה, הוא במוסיקה, במחול ובאומנות, הוא בחג ובשגרת היומיום. בכל מקום. או, בלשון החסידים בארמית: "לית אתר פנוי מניה". אין מקום פניו ממנו, מן האל. ובכל אשר נפנה, אנחנו מתברכים בו, ומבורכים על ידו. חִשבו על זה – אנחנו מבורכים.
כמו שאנחנו. עם המגבלות, החולשות, הקשיים, ההצלחות, ההתלבטויות – תמיד אנחנו מבורכים. כמו שאנחנו. גם בלי פלזמה, גם בבית צנוע או עם מכונית מקרטעת.
כמה קשה לקיים את "לא תחמוד". אבל כמה יפים ופשוטים החיים אם מצליחים לקיים זאת.
שבת שלום!