מכל האנשים הסובבים את משה, מכל אלה עמם הוא שרוי בשיח, מכל אלה שפונים אליו כדי לדרוש בעצתו ובדעתו, מכל הבאים אליו בתלונות ובדרישות, כולל אלוהים עצמו, המצהיר על קרבתו היתרה למשה ("פה אל פה אדבר בו ", במדבר י"ב ח'), אף לא אחד מקשיב ומתבונן במשה באופן שבו מקשיב לו ומתבונן בו חותנו, יתרו, ואף אחד לא מתייצב מולו ואומר לו באופן הישיר והנחוש ביותר: " לא טוב הדבר אשר אתה עשה…לא תוכל עשהו לבדך:" (שמות י"ח י"ז-י"ח).
למרות התפתלותם של אחדים מן הפרשנים (ראב"ע ורמב"ן למשל), היוצאים מגדרם להוכיח שביקורו של יתרו התרחש לאחר מתן תורה ולא לפניו, יתרו לטעמי הוא האדם הנכון בזמן הנכון, ולא בכדי נושאת הפרשה את שמו. בשבועות, בימים, בתקופת ההכנות לקראת מתן תורה זקוק משה יותר מכל לאדם שמוכן פשוט לשבת לצדו, לשמוע את סיפורו, לשמוח בשמחתו, להיות שותף ללבטיו, לשאול אותו את השאלות המתבקשות ולייעץ לו, מתוך התבוננות חסרת פניות בהתנהלותו. משה זקוק למישהו שייתן לו את התמיכה, את הליווי, אותם הוא כה חסר.
כמה מעניין שהצירוף "ויספר משה" הוא יחידאי בתורה, לעומת מאה שלושים ושלוש פעמים בהם מופיע בתורה "ויאמר משה" ומעל מאה פעמים נוספות בהן מופיע "וידבר" המחווה הפשוטה, המדויקת כל-כך, שמציע יתרו לחתנו היא מחווה יחידה במינה, רגע נדיר בו זוכה משה לאוזן קשבת שאיננה שופטת, שאיננה תובעת, שאיננה מורה ומצווה, שאיננה מציבה תנאים. יתרו נותן הזדמנות למשה לספר מחדש את סיפור היציאה ממצרים, לתאר את הקשר המשולש התובעני, המורכב, בינו לבין האלוהים והעם, נותן לו הזדמנות לתאר, לבחון, לנסח במילים, את כברת הדרך שנעשתה, לשמוח בה, להכיר עליה תודה, לזבוח לכבודה זבח מבחירה, לא מתוקף צו עליון, ומנקודה זו של הכרה ושל תמיכה המאפשרים סיכום ביניים, להתחיל בהכנות למעמד סיני.
ההזדמנות שפותח יתרו בפני משה לספר את הסיפור היא, בעיני, הזדמנות כפולה: לתוך הסיפור על בני ישראל ועל " כל התלאה אשר מצאתם בדרך" (שם פס' ח') שוזר וודאי משה את סיפור התלאות האישי שלו, החל מההתמודדות עם פרעה, הַמשך במבחן הגדול של קריעת ים סוף וכלה באתגרים העומדים בפניו בפרק הנדודים במדבר. יתרו מקשיב בתשומת לב לסיפור ומתרגם את " כל התלאה אשר מצאתם בדרך " (שם) ל" כל הטובה אשר עשה ה' לישראל " (שם, פס' ט'). הוא עוזר למשה להעמיד במרכז הסיפור את הפלא, את ההצלה, והתלאה הופכת להיות חלק מן התיאור של הדרך, של המסע, אבל לא עוד העיקר.
לצד תפקידיו של משה (כפי שהוא מנסח אותם, כלומר, כפי שהוא תופס את תפקידו) להודיע את העם את חוקי האלוהים ותורתו ולשפוט אותם על-פי חוקים אלה (שם פס' ט"ז), עומדת כאן לראשונה על הפרק יכולתו של משה לספר לעם את סיפורו, מה שיהפוך בדיעבד להיבט משמעותי במנהיגותו, ואשר יגיע לשיאו בספר דברים, כאשר יעמוד משה בפני העם על סף הכניסה לארץ ויספר מחדש את סיפור יציאת מצרים, ההליכה במדבר, מתן תורה והקמת המשכן, כסיכום ביניים לקראת הרגע המשמעותי של הכניסה לארץ.
ביטויים ייחודיים נוספים בהם משובץ סיפור המפגש בין משה לחותנו מחזקים את ההתרשמות שהקשר בין השניים הוא קשר של עניין אמיתי, של קִרבה, של הדדיות, כמו לדוגמה:
" וישאלו איש לרעהו לשלום " (שם, פס' \') – מתי לאחרונה שאל מישהו את משה לשלומו?
"ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל" (שם, פס' ט') – מתי שמח מישהו עם משה בהישגיו, מתי הכיר מישהו בשרשרת הנסים המופלאה שהביאה את העם עד הלום?
"וישמע משה לקול חתנו" (שם, פס' כ"ד) – מתי שמע משה קול מייעץ ומציע, קול אוהד, חכם ומנוסה, שאינו הקול המצווה של אלוהים?
ואחרון (לאו דווקא בסדר הכרונולוגי של הדברים):
"ויבא יתרו חתן משה ובניו ואשתו אל משה "(שם, פס' ה') – מתי לאחרונה נכנס משה בסוף יומו המתיש לאוהל שבו יכול היה לשמוע את נשימותיהם של בניו ולחוש את חום גופה של אשתו?
האם עלה לרגע על דעתו שיוכל לבוא אצל הר סיני בלעדיהם?
***
עד כמה מדויק היה התזמון של ביקורו של יתרו תעיד התנהלותו של משה ערב המפגש. נוסח התגובה של משה למצוקה ולתלונות (המוצדקות בעיקרן) מצד העם על המחסור במים ברפידים, מעיד על קִרבה מסוכנת לאבדן עשתונות. "ויצעק משה" נאמר שם, ולא "ויאמר", "ויען" או "וידבר". ומנוסח התגובה עצמה, אפשר ללמוד על תחושת בהלה, על סף פאניקה: "עוד מעט וסקלוני" (שם, י"ז ד').
בהמשך פרשת "בשלח", סמוך לסופה, מתואר המעמד שבו יושב משה על אבן על ראש הגבעה הצופה אל הקרב עם עמלק, כאשר חוּר ואהרון תומכים בזרועותיו "מזה אחד ומזה אחד " (שמות י"ז י"ב). הסיבה לכך, על-פי הכתוב, היא: "וידי משה כבדים" (שם). למרות הסכמת הפרשנים ש"אין כח באדם להרים ידיו יום שלם" (ראב"ע), עדיין עולה רושם שכבדוּת זו שנפלה על משה אינה משקפת חולשה טבעית וזקוקה ליותר מאשר תמיכה פיסית בזרועותיו, ומכאן ההשערה של ראב"ע "ידי משה כבדים יותר מידי שאר הזקנים, על כן לא היה יכול להרימם תמיד", או הסברו של רש"י הנשען על המכילתא: "בשביל שנתעצל במצווה ומינה אחר תחתיו [כלומר, יהושוע] – נתייקרו ידיו".
פרשת "בשלח" מסתיימת, אם כן, בנקודה שבה משה מאבד את סבלנותו ואת כוחותיו וזקוק לתמיכה משמעותית. באותו מעמד תומכים בו אהרון וחור, ומיד בפרק הבא מגיע יתרו, השומע על קורותיו של משה ואולי חש שזה הזמן להציע למשה תמיכה, שראשיתה בהחזרת משפחתו הקרובה.
השאלה המתבקשת היא: מדוע התמיכה לה זקוק משה אינה מגיעה מאֵחרים הנמצאים בקרבתו?
ובעיקר: היכן הם מרים ואהרון? מדוע אינם שם לצידו? האם אינם יכולים לתמוך בו מפני שכל אחד מהם עסוק בתפקיד מנהיגותי המוטל עליו ואינו יכול להתפנות ולשים לב למצוקתו של אחיהם הצעיר ?
האם מינויו של אהרון לכהן השכיח ממנו את איכויותיו כבן למשפחת לוי, שייעודו להיות בן לוויה? על ייעודו זה של הלוי אנחנו קוראים במדרש בראשית רבתי (פרשת ויצא כט', לד' עמוד 140): "דבר אחר: עתידין בניו [של לוי] ללוות אלו לאלו לכבוד אביהם שבשמים, "וילוו עליך וישרתוךָ" (במדבר י"ח ב'), "ונלוו עליךָ" (שם ד')." (תודה לרב שלמה פוקס על ההפניה).
אהרון תומך, אמנם, פיסית בידיו של משה במהלך הקרב עם עמלק, אבל השאלה היא אם הוא פתוח אל ואם הוא מבין את המצוקה הנפשית הטמונה מאחורי הכבדוּת אותה חש משה. השאלה אם הוא מבין, את מה שאולי ייוודע גם לו בדרך הקשה: את המציאות של "לא תוכל עשהו לבדך": מי שמבקש לבנות, להתחיל מפעל או להנהיג אחרים ולפניו אתגר רחב יריעה והוא בעל מעוף, חייב לזכור שגם הוא, ממרומי מעמדו, זקוק לעזרה ולתמיכה כנה, חסרת פניות.
מעניין להיווכח כי בהמשך הדרך, כשאהרון ומרים מנסים לפתוח שיחה אישית, בעלת אופי דומה, עם משה, נתקל ניסיונם זה בחוסר הבנה טרגי, קודם כל מצדו של אלוהים ואחר-כך מצדם של רבים מן הפרשנים לאורך הדורות, אשר ייחסו למרים נקיטת לשון הרע. כאשר מבקשת מרים לדבר, בשמה ובשם אחיה, במשה ("ותדבר מרים ואהרון במשה", במדבר י"ב א'), כאשר היא מנסה להחזיר את משה למציאות החיים ממנה הוא הולך ומתנתק, מציאות החיים של משפחה, של שמחה כאב וחשק, כאשר היא מבקשת להשמיע את קול החיים, את קול האישה, היא נדחית בכעס על-ידי קנאתו של אלוהים, וקנאתם של הפרשנים שהלכו בעקבותיו, וביקשו להענישה על מחווה זו.
אם כי הקול אותו השמיעה מרים היה חיוני, ייתכן שדבריה אכן נגועים היו במידה מסוימת של קנאת אחים, כיוון שלדבריה בדבר האישה הכושית היא מוסיפה: "הלא גם בנו דיבר אלוהים" (שם פס' ב').
יתרונו של יתרו הוא דווקא בהיותו מדייני, זר, אדם שבא מבחוץ ומסוגל להתבונן בדברים בפרספקטיבה. יתרונו ועליונותו (יתיר מלשון נעלה) בכך שהוא אורח לרגע. הפגישה שלו עם משה אמנם טעונה ברוב משמעות, אך מייד אחריה הוא יוצא לדרכו, כפי שמעיד הפסוק המסיים את הפרק: " וישלח משה את חתנו וילך לו אל ארצו " (שמות י"ח: כ"ז). על פסוק זה כותב חזקוני: "'וישלַח משה' – לשון לוויה, כמו "ואברהם הולך עמם לשלחם" (בראשית י"ח ט"ז), ללמדנו שהשיעור המשמעותי אותו קיבל משה מחותנו הוא על חשיבות הליווי, במיוחד של אלה המוצאים עצמם עוסקים תדיר בתפקיד המלווים.