גיבור ההפטרה של פרשת חקת הוא יפתח הגלעדי, השופט השמיני בספר שופטים. על פי המסורת ההפטרה היא בפרק י"א עד פסוק לג, אני מבקשת בדרשה שלי לחרוג מהגבולות הללו, ולפנות גם אל הפסוקים האחרונים בפרק י' וגם אל שבעת הפסוקים הראשונים בפרק י"ב, המביאים את הסיפור האחרון על יפתח, עד סיום חייו.
יפתח, בניגוד לשופטים אחרים, לא נבחר על ידי אלהים, אלא על ידי זקני גלעד, שפנו אליו כאשר ידם של העמונים הייתה קשה עליהם. אלהים נמנע הפעם מלבחור מושיע לעם, אחרי שנמאס לו מהם, כפי שקורה מדי פעם. הוא מונה את האויבים מהם הציל את העם בעבר – מצרים, אמורים, עמונים, פלשתים וצידונים : וְאַתֶּם עֲזַבְתֶּם אוֹתִי וַתַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים לָכֵן לֹא אוֹסִיף לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם: לְכוּ וְזַעֲקוּ אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם בָּם הֵמָּה יוֹשִׁיעוּ לָכֶם
בְּעֵת צָרַתְכֶם: (שופטים, י 13-14). אלהים הוא הנעלב הראשון בסיפור. גאוותו נפגעה והוא שובר את המעגל המאפיין את הספר: אני עושה בשבילכם ואתם לא מאמינים בי – לא דואג לכם לעוד מושיע. תסתדרו לבד. והפעם לא עוזר כלום, גם כאשר הם מודים בטעותם ומסירים את אלהי הנכר מקרבם ועובדים את ה': וַתִּקְצַר נַפְשׁוֹ בַּעֲמַל יִשְׂרָאֵל (שם, שם 16). יכולה לדמיין לעצמי את אלהים מסתכל ואומר לעצמו: "נראה את מי ימצאו לעצמם עכשיו…" ומחכך ידיים בהנאה כשהוא רואה לאן הסיפור מתגלגל…
העמונים נלחמים באנשי גלעד ואין להם ברירה אלא לחפש את מי שילחם בשבילם בעצמם. אבל כנראה שאין מתנדבים. בלית ברירה הם פונים אל יפתח, הנעלב השני. גאוותו נפגעה כאשר אחיו סלקו אותו מבית אביהם כי היה בן אשה אחרת. יש האומרים זונה, יש האומרים משבט אחר. כך או כך, יפתח אינו אומר דבר ועוזב. קרוב לוודאי שהעזיבה לא קלה. תחושות קשות מלוות אותו.
כאשר פונים אליו זקני גלעד הוא מדבר את כאבו: הֲלֹא אַתֶּם שְׁנֵאתֶם אוֹתִי וַתְּגָרְשׁוּנִי מִבֵּית אָבִי וּמַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלַי עַתָּה כַּאֲשֶׁר צַר לָכֶם:
(שם, יא 7). עכשיו, כשאתם צריכים אותי נזכרתם בי? מסתבר שהוא יודע לתבוע את עלבונו. להשיב את גאוותו. הוא אינו מסתפק בסתם מלים. תהיה לנו קצין, תהיה לנו לראש… רק בפעם השלישית, כאשר הם נשבעים לו: ה' יִהְיֶה שֹׁמֵעַ בֵּינוֹתֵינוּ אִם לֹא כִדְבָרְךָ כֵּן נַעֲשֶׂה. רק אז הוא מוכן לקבל עליו את התפקיד.
גם למלך עמון יש גאווה. הוא הכריז מלחמה ולא איש כיפתח ישכנע אותו אחרת: וְלֹא שָׁמַע מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן אֶל דִּבְרֵי יִפְתָּח אֲשֶׁר שָׁלַח אֵלָיו: וַתְּהִי עַל יִפְתָּח רוּחַ ה' וַיַּעֲבֹר יִפְתָּח אֶל בְּנֵי עַמּוֹן לְהִלָּחֶם בָּם וַיִּתְּנֵם ה' בְּיָדוֹ: (שם, שם 28, 32).
והניצחון אכן מוחץ. אבל יש מי שלא יכולים לפרגן ניצחון שכזה. בני אפרים הם הנעלבים הבאים: מַדּוּעַ עָבַרְתָּ לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹן וְלָנוּ לֹא קָרָאתָ לָלֶכֶת עִמָּךְ? בֵּיתְךָ נִשְׂרֹף עָלֶיךָ בָּאֵשׁ! (שם, יב 1).
הניצחון הוא כבר עובדה מוגמרת, אבל הגאווה שלהם לא מאפשרת להם לסלוח על כך שלא היו חלק ממנו. את חוסר הפרגון הזה קשה ליפתח לקבל. הוא מקבץ את כל אנשי גלעד, נלחם בבני אפרים והורג בהם לא פחות מארבעים ושניים אלף איש. מחיר לא זול הוא מחיר הגאווה ומחיר העלבון.
המחיר האישי הכבד ביותר שולם בעקבות הנדר שנדר יפתח עוד לפני שיצא למלחמה: וַיֹּאמַר אִם נָתוֹן תִּתֵּן אֶת בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי: וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן וְהָיָה לַ–ה' וְהַעֲלִיתִהוּ עוֹלָה: (שם, שם 30-31). רבות השאלות שנשאלו אודות הפסוק האחד והכל כך משמעותי הזה. האם היה זה נדר שבטעות יסודו? האם לא הייתה דרך להתיר את הנדר? על פי המדרש: פנחס אמר: הוא צריך לי, ואני אלך אצלו? ויפתח אמר: אני ראש קציני ישראל, ואני הולך לי אצל פנחס? בין דין לדין אבדה הנערה ההיא… ושניהם נענשו בדמיה של נערה (מדרש בראשית רבה ס: ג).
יתכן שאכן היה כאן עניין של כבוד בין החכם, בין אם זה פנחס ובין אם זה אליהו, לבין יפתח. אבל יתכן גם שהיה כאן עניין של כבוד וגאווה בין יפתח לבין עצמו. כיוון שקיבל על עצמו את תפקיד השופט רק לאחר שזקני גלעד נשבעו בשם ה' הוא חושש שאם ימצא עכשיו דרך להתיר את הנדר ימצאו גם הם דרך להתיר את המחויבות שלהם כלפיו. ועל האפשרות להיות להם לראש, ולא רק קצין בעת הקרב, הוא אינו מוכן לוותר. את מחיר הגאווה והרצון בשררה משלמת בת יפתח, בין אם הועלתה כקורבן ובין אם נשארה בבתוליה.
הגאווה והעלבון הם המניעים את הדמויות בסיפור שלנו. "הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם" נאמר במסכת אבות (ד כ"ח). רבים יצאו מן העולם בהפטרה שאנו עוסקים בה: הנופלים בקרב מבני עמון, ארבעים ושניים אלף בני אפרים ועוד אחת הם מחירם הגבוה של הקנאה, התאווה, הכבוד, הגאווה והעלבון.
ההפטרה נקראת בשבוע בו מצוין שבוע הגאווה. אותה מילה בהיבטים שונים כל כך. שבוע הגאווה רוצה לזקוף את גבם של אנשים שהחברה דוחה אותם מתוכה לא פעם. אנחנו זקוקים לשבוע כזה כדי להזכיר לכולנו את הזכות הבסיסית שיש לכל אדם לחיות את חייו על פי נטייתו ובחירתו, כל זמן שאינו פוגע בזולת. ואילו הגאווה החוזרת בהפטרה היא גאווה אחרת. היא מונעת מאגו, מטובה אישית, ממאבק כוחות. גבם של גבורי הפרשה אולי זקוף מדי, ולכן התוצאות קשות כל כך.
מי יתן ונדע להיות גאים במי שאנחנו, בלי להיות תלויים בהכרה של האחר, שנדע לכבד את מי שמולנו ללא הבדל נטייה מינית, צבע עור, מגדר או דעה פוליטית. שנהיה מונעים על ידי מה שיוצא מן הלב ולא מה שמגיע מהחיפוש אחר גאווה.
שבת שלום