ישעיהו א' 27-1 (כרוב הנוסחים) ישעיהו א' 3-1 + 27-10 (הצעה רפורמית)
וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה: צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה: (ישעיהו א' 27-26)
אחרי שלוש שנים שלא יצאנו מהארץ ולא עלינו על מטוס, ארזנו מזוודות ויצאנו לחופשה משפחתית. כמו הרבה דברים אחרים, קל מאד להיזכר ולחזור אל התקופה ה"נורמלית" שלפני הקורונה. המראה, כרגיל, קצת מלחיצה וקצת מרגשת, התורים בשדה-התעופה ארוכים מאד, להיות בארץ אחרת זו חוויה ולטייל עם המשפחה זה כיף גדול. חזרנו מלאי הרפתקאות וסיפורים!
החופשה המשפחתית היתה בהולנד, ארץ בה שורשים משפחתיים מצד הוריו של אבא שלי. וכך אחרי כמה ימים של הפלגה נהדרת בתעלות בצפון הולנד, חזרנו אל אמסטרדם ופקדנו קודם כל את העיירה הסמוכה וייספ – זה המקום שממנו נשלחה כל משפחתה של סבתי, אמא של אבא, אל מותה באושוויץ ובסוביבור. ליד הכניסה לבית, ברחוב תחנת הרכבת, מושקעות במדרכה אבני-נגף המציינות ומזכירות שבבית זה חיו ההורים של סבתא רות, משה וגיטל קנרק, ואחיה ואחיותיה אפרים, פאני, אליעזר-בנימין וחייה-אווה. רק שמה של סבתא, ששרדה את השואה, עלתה לארץ והקימה משפחה עם סבא יוחנן לא מוזכר שם. עמדנו ליד אבני הנגף שלושה דורות – ההורים שלי, אחותי, יעלה ואני ושלושת ילדינו. יחד עם השמות שחקוקים באבנים היינו שם חמישה דורות. וכך, אל תוך החופשה המשפחתית המלאה בחוויות משמחות, נשזר גם רגע כואב ועצוב אבל גם משמח בדרך מאד אחרת: הנה עמדנו שם יחד, משפחה אחת, רב-דורית, וזכרנו את הדורות שקדמו לנו ואת חייהם שנגדעו באימה נוראה. אף אחד מאתנו לא ישכח את הרגע הזה.
כך סיכם עודד את הטיול המשפחתי שלנו, ולא יכולתי לעשות את זה יותר טוב.
ומהרגעים המשפחתיים הפרטיים אל הלאומי: אנחנו בשבת האחרונה של שלושת השבועות הידועים בשם "תלתא דפורענותא" = שלושה שבועות של פורענות, בין י"ז בתמוז – היום בו נפרצה הפרצה הראשונה בחומת ירושלים במצור שצרו אספסינוס ובנו טיטוס על העיר, לבין ט' באב, היום בו הגיעו לוחמי הלגיון הרומי אל בית המקדש והבעירו אותו. השבת נקראת שבת חזון על שם תחילת נבואתו של ישעיהו בפרק א' המנבא חורבן ומקונן על מצבו של העם.
בפרשה חוזר משה על ההיסטוריה של עם ישראל ארבעים שנה לאחר יציאת מצריים. חז"ל הדגישו את החשיבות של קריאת פרשה זו בשבת הסמוכה לצום ט' באב בגלל מילה אחת: "איכה". בפרשת דברים נאמר: אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם (דברים א' 12).
בהפטרה, אחרי התאור המחריד של המצב בארץ יהודה, מקונן הנביא ישעיהו: אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים (ישעיהו א' 21).
ואם לא די בכך הרי הטקסט המרכזי, המגילה, אותה נקרא בערב הצום, נקראת על שם המילה הראשונה בה: אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס: (איכה א' 1). "איכה" בתורה, "איכה" בנביאים ו"איכה" בכתובים.
היבט אקטואלי המחבר את הסיפא של הטיול המשפחתי שלנו עם ימי קדם מחד גיסא, ועם הימים האלה מאידך גיסא, בא לידי ביטוי בשירו של זאב פלק (פרופ' למשפט עברי ומורה במחזור הראשון בתוכנית הרבנות הישראלית):
|
אֵיכָה נְקוֹנֵן עַל–בֵּית–הַמִּקְדָּשׁ, אֵיךְ נְבַכֶּה עֵצִים וַאֲבָנִים, אָזְנֵינוּ תִּצַּלְנָה מִזַּעַק חָדָשׁ: קוֹל רִבְבוֹת אַלְפֵי הַשְּׂרוּפִים. |
שָׁקוּל חֻרְבַּן שְׁלִישׁ מֵעַמֵּנוּ כְּנֶגֶד אָבְדַן שְׁנֵי מִקְדָּשָׁיו, וּמָה–יִּתֵּן מִשְׁכַּן אֱלֹהֵינוּ, וְאֵין עוֹד הָעָם לָבוֹא שְׁעָרָיו. |
אֵיכָה נְסַפֵּר פַּרְעוֹת הָאוֹיֵב, וְאֵיךְ נְתָאֵר מוֹרְאוֹת–מִלְחָמָה, הַאִם לֹא–קָדַם הַחֻרְבָּן שֶׁבַּלֵּב, אָכַל מִבִּפְנִים אֶת–בְּשַׂר הָאֻמָּה? |
|
|
שָׁקוּל הַחֻרְבָּן הַקַּיָּם בַּהֹווֶה כֵּנֶגֶד כָּל–כִּשְׁלוֹנוֹת הֶעָבָר. כְּיצַד זֶה לְבַיִת חָדָשׁ נְקַוֶּה לְעַם יְהוָה, שֶׁטֶּרֶם חָזָר. |
הַלַּיְלַה נִבְכֶּה עַל–בֵּית–יִשְׂרָאֵל, עַל–הֶרֶס הָעָם בְּרוּחַ וָגוּף, עַל–אֵל הַמַּסְתִּיר, עוֹלָם הַסּוֹבִל, וְכָל–הַהוֹלֵךְ מִכָּאן לְלֹא שׁוּב. |
||
תולדות עמנו עשירים באירועי "איכה"; בכל דור ודור יש על מה לקונן, על מה לבכות ועל מה לשאול "איכה". ואם יש דבר בתוך כל ה"איכה" הזה שיכול לנחם הוא שני הפסוקים שחכמינו קבעו לסיומה של ההפטרה אותם הבאנו בראש הדרשה כאן. מתוך הצער והכאב יצמח משהו חדש וטוב יותר. אנחנו והדורות הבאים נמשיך להדהד את "סיפורי האיכה" של עברנו, יחד עם רעיון הבנייה והשיקום של ארצנו. המסע מהקריה הזונה אל עיר הצדק-קריה נאמנה נמשך.
שבת שלום, ט' באב משמעותי