"חֲזוֹן עֹבַדְיָה כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי אלוהים לֶאֱדוֹם: שְׁמוּעָה שָׁמַעְנוּ מֵאֵת ה' וְצִיר בַּגּוֹיִם שֻׁלָּח; קוּמוּ וְנָקוּמָה עָלֶיהָ לַמִּלְחָמָה׃"
(עובדיה, א', 1)
ההפטרה המסורתית לפרשת וישלח היא פרק אחד שהוא ספר שלם, הספר הקצר בתנ"ך, עובדיה. הוא נפתח כך: חֲזוֹן עֹבַדְיָה כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי אלוהים לֶאֱדוֹם: שְׁמוּעָה שָׁמַעְנוּ מֵאֵת ה' וְצִיר בַּגּוֹיִם שֻׁלָּח; קוּמוּ וְנָקוּמָה עָלֶיהָ לַמִּלְחָמָה׃ (עובדיה, א', 1)
החיבור בין הפרשה להפטרה מתבקש מפתיחת הפרשה ומסופה. בתחילת הפרשה, יעקב הטרוד בפחדים ובתחבולות פוגש בעשיו השמח בחלקו ומבקש פיוס ואחווה. הפרשה מסתיימת בפרק אחד, ארוך, המפרט את תֹּלְדוֹת עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם׃ (בראשית ל"ו).
חזון עובדיה מוקדש למפלתו הסופית ולהשמדתו המוחלטת של עשו/אדום: וְהָיָה בֵית־יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ וְדָלְקוּ בָהֶם וַאֲכָלוּם וְלֹא־יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו כִּי ה' דִּבֵּר׃ (עובדיה א', 18)
כמי שתופסת עצמה כרודפת שלום ומאמינה כי כל בני האדם נבראו בצלם, הפטרה זו, ונבואות שכמוה על חורבן עמים והישמדות גויים קשות לי מאוד. החיבור בין ההפטרה הזו לסיפור על מפגש האחים בפרשת וישלח כאילו מבקש לומר: אל תתלהבו יותר מדי מהחיבוק בין שני האחים, אל תאמינו באיחוי השסעים. השלום הוא רגעי, המאבק ממשיך. עוד אומרת הנבואה: המאבק מגיע לסופו רק במלחמה.
כמי שחיה במדינת ישראל (הוא יעקב) החולשת על שטחים נרחבים מאזור ארץ אדום, וגובלת בשטחים אחרים מתוכה, ומקיימת בשטחים אלה מדיניות ביטחונית ערה, אינני יכולה להימנע מהשאלה: האם המלחמה שמנבא עובדיה כבר קרתה, או שהיא עוד לפנינו?
זו גם השאלה שהעלה ר' יצחק אברבנאל, לפני כ-500 שנה, בפתח פירושו לספר עובדיה:
"השאלה הראשונה היא אם הנבואה הזאת אשר ניבא עובדיה על אדום כבר נתקיימה ע"י נבוכדנצר שאחרי שכבש את א"י והחריב את ירושלם כבש שאר ממלכות הגוים אשר סביבותיו […] או אם נתקיימה אח"כ בימי הורקנוס המלך מבני חשמונאי שהלך על ארץ אדום […] וישימם למס עובד ויקשרם ויכבלם בכבלי מילה וימל את בשר ערלתם. […] או אם הנבואה הזאת לא נתקיימה עדיין והיא עתידה להתקיים:"
עבור אברבנאל לא היתה זו שאלה תיאורטית, אלא מעשית ואקטואלית.
ר' יצחק (דון איסק) אברבנאל (1437 – 1508) היה מדינאי, כלכלן ומנהיג ציבורי ורוחני יהודי בחצי האי האיברי באחת התקופות הקשות בהיסטוריה של עמנו. הוא חווה על בשרו את עוולות השלטון הנוצרי בספרד. הקשרים הפוליטיים שלו בדרגים הגבוהים ביותר (הוא כיהן כשר האוצר של המלכה איזבלה והמלך פרדיננד השני בעשור שקדם לגירוש) לא סייעו במאום בבלימת האינקוויציה או הגירוש.
בתוך התנודות הגדולות, סכנת המוות ואי הוודאות, לא חדל אברבנאל להשתדל למען בני עמו, לדרוש בתורה ולעורר אמונה בפעמי המשיח. העניין שלו בספר עובדיה אינו מקרי. בספר זה מופיעה המילה היחידנית "ספרד", בתוך הבטחה שוודאי הפיחה בו תקווה : … וְגָלֻת יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּסְפָרַד יִרְשׁוּ אֵת עָרֵי הַנֶּגֶב׃
לכן, אולי, הוא עונה בבירור כי נבואת עובדיה עדיין לא התגשמה. הוא מבהיר כי אמנם מלכות אדום נחלשה מאוד תחת מלכי יהודה, חשמונאי ובית הורדוס, אך לא נשמדה כליל – נהפוך הוא : "אחרי שיצאו משם שריה ואוכלוסיה ונתפשטו באיטליא וארץ יון ובכל ארצות המערב פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ומלכו בכיפה מלכי רומי שהיו מאדום ואז זדון לבם השיאם לכבוש את כל העולם ולהכניעו."
אברבנאל ממשיך את מסורת חז"ל בזיהוי מלכות אדום עם האימפריה הנוצרית על גלגוליה. בפרספקטיבה ממנה הוא מביט, כבר אין צורך להסביר מדוע נופל בחלקו של עשו גורל אכזר שכזה. חז"ל כבר סגרו את פינת ה"למה" במדרשיהם המפורטים על אמות המוסר הירודות של עשיו. אברבנאל נמצא במדור ה"איך". הוא משווה בין נבואות חורבן אדום השונות, נכנס לפרשנות מדוקדקת של האופן שבו תפרוץ המלחמה, יחסי הכוחות בין המוסלמים (ישמעאלים) לנוצרים, מהלכי המלחמה הצפויים ומועדם המשוער: " בזמן קיבוץ הגלויות תחרב ותשומם האומה ההיא בכללה חרבן כללי והחלטי."
מה גרם לאדם עסוק ורב פעלים כאברבנאל לכתוב פירוש ארוך כל כך (הכולל 21 פרקים) דווקא לספר הקצר ביותר בתנ"ך? הסבר אפשרי מצוי בדבריו על דמותו של נביא עובדיה עצמו:
"ומאשר היה עובדיה גר אדומי שבא לחסות תחת כנפי השכינה הראהו השם יתברך באבדן מולדתו, […] כי יותר אהוב לאדם דעת מה שעתיד להיות באומתו וארצו מבאומה אחרת."
אולי כמו עובדיה, גם אברבנאל הרגיש כמו גר אדומי. כמי שהיה סמוך על שולחנם של מלכים נוצריים בפורטוגל, ספרד ואיטליה – גם הוא מבקש למצוא בדברי הנבואה את מה שעתיד להיות באומתו וארצו, במערכת היחסים הכואבת בין האימפריה האדומית/רומית/ נוצרית הפושטת ולובשת צורה מימי קדם לבין עם הנוודים, בן הזקונים, שנבחר לשכון בין גויים ולאורם.
500 שנה לאחר מכן, עדיין לא ברור אם הנבואה התגשמה. מחד, עידן קיבוץ הגלויות של עם ישראל בארצו כבר התרחש, גולי ירושלים שבו אל ערי הנגב, האימפריות האירופאיות בהן חי אברבנאל כבר פסו מן העולם. מאידך, אימפריות אחרות עוד חולשות ובוחשות באזורנו, והמלחמה ושמועותיה, לצערנו, עוד לא פסקו. אולי עשו, הוא אדום, כצאצאו עמלק, ממשיך להתגלגל בכל דור בלבוש אחר.
וַיֹּאמֶר עֵשָׂו יֶשׁ־לִי רָב אָחִי, יְהִי לְךָ אֲשֶׁר־לָךְ׃ (בראשית ל"ג, 9) – האמירה הזו שמשקפת לכאורה שלום, היא למעשה שורש המאבק: התפיסה האדומית היא של השוואה בין מה ששלי למה ששלך.
אולי הנבואה תתקיים רק כאשר נחדל להאמין בהפרדות ובהבחנות שבין בני אדם על פי מוצאם ובניסיונות למיין את הגוים לאוהבינו ואויבינו על פי השוואות וניתוחי מאזני כוחות. רק כאשר נפסיק להגדיר את עצמנו על פי שייכות לאלופים ומלכים בשר ודם, כאשר נדע לומר לכל אחינו ואחיותינו : יש לנו רב – רק אז תוכל להתקיים נבואת זכריה בה מסיים אברבנאל את פירושו לספר עובדיה :" וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל־כָּל־הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד׃" (זכריה י"ד, 9)
שבת שלום