ספר עובדיה הוא השביעי מתוך ספרי הנבואות תרי עשר. זהו הספר הקצר ביותר שבספרי התנ"ך, והוא מכיל פרק אחד ובו עשרים ואחד פסוקים.
הספר מתרכז בעיקרו בחזון נבואי המתאר את נפילת מלכות אדום. סיפור האיבה בין בית יעקב לאדום (אבי אדום ע"פ התורה הוא עשו) מתחיל הרבה שנים קודם לכך על נזיד עדשים, כשיעקב מחלץ מאחיו הבטחה כי ימסור לו את הבכורה. העניין הוא, שגזלת הברכה לא מסתיימת בתעלול ספונטני בין ילדים, התעלול ממשיך הרבה שנים אחר כך, במהלך מחושב ומתוכנן המוביל לכך שברכת הבכורה אכן נגזלת מעשו.
סיפור המעשה בתורה ידוע: יעקב ואמו רבקה רוקחים מזימה להטעות את יצחק, יעקב לובש את בגדי אחיו ומנצל את עיוורונו של אביו, מטעה אותו וגורם לו לתת את הברכה לבן הלא נכון. רגעים אחר כך מגיע עשיו ומגלה את האמת הנוראה. היינו מצפים שהצייד הגדול יצא מן האוהל יתפוס חרב וירוץ לחפש את יעקב הגזלן. אבל זה לא מה שקורה. כשעשיו מגלה שנגנבה ממנו הברכה- הוא זועק לשמים, מתחנן בפני אביו שייתן לו בכל זאת ברכה ופשוט בוכה. אין שום אזכור לאלימות, הוא אינו מאיים, רק בוכה ומחזיק את הכאב בליבו "וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ אָבִיו" (בראשית כז, 41) ואז נאמר "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי" (שם, שם). כמובן שפסוקים אלו הם תוצר של עריכה מאוחרת משום שאין לנו כל דרך לדעת את מחשבותיו של עשיו. בהמשך הסיפור אנו מתבשרים על הולדת הפרנויה של יעקב. הכתוב מספר לנו שיעקב נמלא בחרדה גדולה, הוא יודע שהוא חטא חטא גדול לאחיו, והמצפון והפחד מביאים אותו לברוח. אם נעקוב אחריו נגלה כי המנגנון הזה פועל עליו פעם נוספת כאשר הוא מרמה את לבן הארמי ולוקח ממנו כבשים טובות. וכמו תמיד- כמו עם עשו- כשהוא גוזל ברמייה משהו, הוא מתחיל להרגיש אשם ואחרי האשמה מגיעה החרדה. וכמו במקרה של עשו , שרק "אמר בלבו" שהוא רוצה להרוג את יעקב, גם לבן לא אומר שום דבר זה רק מה שיעקב מרגיש "וַיַּרְא יַעֲקֹב אֶת פְּנֵי לָבָן וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם" (בראשית לא, 2). ויעקב לא יכול לשאת את זה אז כמו בפעם הראשונה הוא בורח.
יעקב חי חיים של פחד ובריחה. הוא בורח מאויב גדול. אך האויב נמצא אצלו בראש. את ההוכחה הסופית שמדובר בחרדה של יעקוב ולא באיום המפורש של עשו אנחנו מגלים שנים אחר כך כשיעקב ועשו נפגשים בשנית לשניהם כבר יש משפחות ענפות, לקראת המפגש יעקוב ישקיע מאמצים אדירים להתגונן מפני אחיו המאיים בעוד עשו פשוט ייפול על צווארו באהבה גדולה.
בהפטרה הנביא מנבא לאדום ומפרט את פשעיהם – יחסם הנורא לממלכת יהודה בעת צרתם: אנשי אדום לא סייעו ליהודה במלחמתם, ולא זו בלבד אלא שצחקו ושמחו לאידם ובסופו של דבר אף הצטרפו למנצחים. הנביא עובדיה חוזה את העונש הגדול של אדום- מפלה חמורה. וממש עין תחת עין כשם שלעגו לממלכת יהודה כך ילעגו להם אויביהם ואף חבריהם. ומנבואתו לא ברור מה גרוע יותר. ההפסד או היותם מושא ללעג ולקלס.
בנבואתו חוזה הנביא: "אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר וְאִם בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִנֶּךָ מִשָּׁם אוֹרִידְךָ נְאֻם ה' (עובדיה א, 4) ומרמז הכתוב כי בנוסף לכל חטאיה של הממלכה היא נאשמת גם בחטא גדול אחר- והוא חטא היוהרה. גבהות לב. אדום ממלכה חזקה לא ראתה בסביבתה אויב אשר יכול לה. לא היה בליבם שום פחד ושום יראת שמים בראותם את גודלם וכוחם. הם הגביהו מעוף כמו נשר או כמו שאומרים בשפתנו היום "עפו על עצמם". ומול כל החטאים שהם חטאו ליהודה הם חטאו חטא גדול אחד אל מול שמים. ומי שחושב שאין לו אויב ראוי, עדיין לא פגש את הזרוע הנטויה של אלוהינו. שאמירות כאלו רק מאתגרות אותו להנחית מכה חמורה כפליים. עובדיה מבטיח לאדום שלא משנה כמה גבוה יהיה המעוף כך יהיה גובה הנפילה. ולא סתם מגיעה הבחנה זו כנבואה מוקדמת ולא מתרחשת ראשית במציאות. כי הנבואה הזו תקלקל להם את תחושת המעוף. זה לא כיף לטפס במעלה מדרגות ההצלחה שבכל צעד אתה יודע שבקרוב תפגוש את אותה המדרגה כשתגלגל במורד המדרגות.
אבל בחטא הזה של היוהרה יש עוד דבר שמתקשר לנו לפרשה ולמקור האיבה בין העמים. גם בחטא היוהרה וגם בחרדה הפנימית האויב נמצא מבפנים. האויב הוא בתוכנו הוא בשליטתנו הוא אנחנו.
ובעוד אחד מסיפורי האיבה הגדולים בהיסטוריה הוא "על פניו" סיפור של סכסוך בין שני עמים יש לנו כאן שני סיפורים של סכסוך ששורשיו נעוצים דווקא עמוק עמוק בתוכנו.
שבת שלום