ההפטרה עוסקת בעבודת ה' לעומת עבודת האלילים, בהקשרה של עבודת הקורבנות הנזכרת בפרשה. מפטירים: ישעיהו מ"ג, 21 – מ"ד, 6. ההפטרה המסורתית: ישעיהו מ"ג, 21 – מ"ד, 23. מנהג "כל הנשמה" עמוס ה' 15-4.
****
"זכרו שגם היציאה לקרבות הנוראים
עוברת תמיד דרך גנים וחלונות וילדים משחקים וכלב נובח.
זכרו והזכירו לפרי שנשר
את העלים ואת הענף
הזכירו לקוצים הקשים שהיו רכים באביב
ואל תשכחו שגם האגרוף
היה פעם יד פתוחה ואצבעות". (זכרו והזכירו, יהודה עמיחי)
המציאות הישראלית נחווית בשבועות האחרונים כבתוך תאונת דרכים איטית ומתמשכת, שבה בד בבד אנחנו יכולות לראות את חלקי המכונית המתפרקת עפים באוויר, כמו מרחוק שומעות את צעקות הא.נשים הלכודים והלכודות בה, ובאותה נשימה לא מרגישות דבר. כאילו תאונת הדרכים הזו מתרחשת במקום אחר בעולם.
לפתע, אנחנו נוכחות כי אנחנו אלה הלכודות והלכודים בתוך המכונית הדוהרת אל מעמקי הוואדי, אנחנו אלה שאיבדנו שליטה על מהירותה, על נתיבה, על מסלולה. נדמה שמאז ומעולם שרויות ושרויים אנו בתוך אינרצית התנועה של המכונית המתגלגלת אל פי התהום, נדמה שלעולם נתגלגל כך.
כמה קל לנו לשכוח את החיים שקדמו למציאות שנקלענו לתוכה, כמה מהר אנחנו שוכחות שהיו שבתות שבתומן לא התכוננו לצאת להפגנה, אלא ניסינו למשוך את ניחוח השבת גם עמוק לתוך הערב, מנסות להאחז עוד שעות ספורות בשלווה, בטעם, בריח המיוחדים של שבת.
כמה מהר שכחנו שהשכנה מלמעלה, זו שלא מסוגלת היום להביט בנו בלי לסנן איזו קללה ואנחנו נוכחות לדעת שיחסינו אליה לא טוב מהתנהגותה אלינו, נהגה לארח את בנותינו כשאיחרנו לחזור מן העבודה, מאכילה אותן ברוחב לב ויד, משחקת איתן בסבלנות, שלא ירגישו בחסרוננו.
נדמה, שהמציאות הפכה להיות גדולה יותר ממנו, המפגינות והמפגינים, ומאלה שרצים כאחוזי אמוק להעביר את החוקים הדרקוניים הללו, טרם חופשת הפסח. ויש סיכוי לא מבוטל, שבפסח, כשנחגוג את חירותנו, נבכה את רמיסת אזרחותנו.
הנביא ישעיהו, קורא מציאות דומה של היסחפות נטולת מעצורים. הוא רואה כיצד מציאות של היסחפות אחר השקר הנקרא עבודת אלילים סוחפת את הגולים בבבל, בתנועה שקשה מאד לעצור אותה. הטעמים, הריחות, הצלמים, תחושת התרת הרסן, אלה ועוד מושכים את גולי בבל לזנוח את ערכיהם ולדבוק באמונות חדשות, נטולות כל משמעות ותוכן.
הנביא לועג לאלה אשר הופכים את פיסול הצלמים לאומנות וגורס כי:
"וַיִּקַּח תִּרְזָה וְאַלּוֹן וַיְאַמֶּץ–לוֹ בַּעֲצֵי–יָעַר נָטַע אֹרֶן וְגֶשֶׁם יְגַדֵּל. וְהָיָה לְאָדָם לְבָעֵר וַיִּקַּח מֵהֶם וַיָּחָם אַף יַשִּׂיק וְאָפָה לָחֶם אַף–יִפְעַל–אֵל וַיִּשְׁתָּחוּ עָשָׂהוּ פֶסֶל וַיִּסְגָּד לָמוֹ. … וּשְׁאֵרִיתוֹ לְאֵל עָשָׂה לְפִסְלוֹ יִסְגָּד לוֹ וְיִשְׁתַּחוּ וְיִתְפַּלֵּל אֵלָיו וְיֹאמַר הַצִּילֵנִי כִּי אֵלִי אָתָּה… וְלֹא–יָשִׁיב אֶל–לִבּוֹ וְלֹא דַעַת וְלֹא–תְבוּנָה לֵאמֹר חֶצְיוֹ שָׂרַפְתִּי בְמוֹ–אֵשׁ וְאַף אָפִיתִי עַל–גֶּחָלָיו לֶחֶם אֶצְלֶה בָשָׂר וְאֹכֵל וְיִתְרוֹ לְתוֹעֵבָה אֶעֱשֶׂה לְבוּל עֵץ אֶסְגּוֹד." (ישעיה מ"ד, 19-14)
העץ המשובח, שהופך ביד תעשיית האומנות שהתפתחה סביב עבודת האלילים לצלמים, משמש גם לצרכים שונים ונוספים, כגון חימום בקור, בישול ואפייה.
אמנם, הפסל אינו האלוהות, אלא סמלו. אולם, לעיתים הגולם קם על יוצרו והופך לדבר עצמו.
כמה פעמים בחיינו הופקע הסמל, הדימוי, המעשה, שייצג עבורנו אמונות, אידיאולוגיות, דרך חיים, מכל אלה והפך לדבר עצמו?
שבועות רבים העם מפולג, משוסע, קרוע. קרוב לוודאי שהקרע לא החל בעת כינון הממשלה החדשה בנובמבר האחרון, אלא כינונה הציף את הקרע עצמו.
מאז, בדהירה אינסופית לממש תאוות שלטון ובצע דוהרת הקואליציה לתוך יצירת עתיד חדש לישראל, עתיד שישמיד באחת את צביונה היהודי-הדמוקרטי-הליברלי-הישראלי. הדהירה הזו מונעת מחטא ההיבריס של חברי הקואליציה ומפחד קיומי של חברים אחרים בה, שחוששים לומר את דעתם בגלוי או לצאת כנגד חבריהם.
הדהירה הזו, כמוה כתאונת הדרכים המתמשכת, כמוה כתעשיית האומנות ליצירת צלמי אלוהות לעבודה זרה, בימיו של ישעיה השני, כמוה כאגרוף, כיציאה לקרבות הנוראים, כפרי שנשר, כקוצים.
והדהירה הזו הניעה דהירה שמנגד, של רבבות מאות א.נשים שיצאו להילחם על הבית הערכי, האידיאולוגי, האמוני, הרוחני שלהם.
בסופו של דבר, בפסח, או אולי מעט אחר כך, המכונית שנקלעה לתאונת הדרכים תסיים את תנועתה מכוח האינרציה והכבידה ותתרסק על אחד הסלעים בוואדי.
יושביה יחלצו ממנה פצועים וחלשים. לא יהיו מנצחים או מפסידים בקרבות הללו. אולי תהיה פה דמוקרטיה, אולי תהיה פה דיקטטורה. אולי מתווה זה או אחר של פשרה יוסכם בחצי פה על שני הצדדים.
מה שברור הוא שכולנו נצא חבולים מאד מתאונת הדרכים הקשה שאנחנו מסתחררים בתוכה. ולו היא תתרחש, הפצעים ילוו אותנו כטראומה נוספת שתחרת בדברי ימיה של המדינה.
לכן, אולי, רגע לפני שהמכונית תסיים לחרוג ממסלולה, לפני שתתרסק בוואדי, ניתן לקרוא לפסק זמן. לעצירה מוחלטת של החקיקה, של ההפגנות, של המתווים השונים. של הכול. מעין שמיטה שנה אחרי השמיטה. מעין 'עמודו' של משחק ילדים.
אם נצליח לעצור, לשהות בקרע האיום שנפער בטבורה של הזהות הישראלית שלנו, אולי אז נוכל להתחיל להטליא אותו, מהשוליים, בעדינות המתבקשת, במעגלי שיח, במשא ומתן, בהכרה בכאבים של הצדדים השונים, בנרטיב של חייהם.
אולי אז, נצליח להיזכר שפסל, אינו אלא כפיס עץ שיש לו שימושים שונים, שזקוקים לו לחימום ולמזון ויש כאלה שזקוקים לו כדי להיזכר בכל פעם מחדש באמונתם, במסע חייהם.
אולי אז, נצליח להיזכר שכל יציאה לקרבות עוברת דרך גני ילדים, וגם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות.
שבת שלום