וּבְב֨וֹא עַם הָאָ֜רֶץ לִפְנֵ֣י ה' בַּמּֽוֹעֲדִים֒ הַבָּ֡א דֶּרֶךְ שַׁ֨עַר צָפ֜וֹן לְהִֽשְׁתַּחֲוֺ֗ת יֵצֵא֙ דֶּרֶךְ שַׁ֣עַר נֶ֔גֶב וְהַבָּא֙
דֶּרֶךְ שַׁ֣עַר נֶ֔גֶב יֵצֵ֖א דֶּרֶךְ שַׁ֣עַר צָפ֑וֹנָה לֹ֣א יָשׁ֗וּב דֶּ֤רֶךְ הַשַּׁ֙עַר֙ אֲשֶׁר בָּ֣א ב֔וֹ כִּ֥י נִכְח֖וֹ יֵצֵֽא׃ (יחזקאל מו, 9)
משפט אחד, בתוך קטע ארוך על קורבנות, על תפקידיו של הנשיא ועל הימים ראשית החודש עוסק פתאום בכיוונים, בהשתחוות, בכניסה וביציאה. אם נבוא מדרום – נצא אל הצפון, ואם מצפון – נצא בדרום. ויותר מהכל – נראה כנגדנו, ממולנו את הדרך בה נלך.
אני בטוחה שלכולנו יש את המקומות והזמנים בחיים בהם היינו שמחים על דרך ברורה, אחת, מסוימת. ולכולנו יש את הפיתולים השבילים הלא ידועים והדרכים הנסתרות והמפתיעות שגילינו במהלך החיים. לא ראינו את הדרך מולנו. לא היה שביל, לא היה מסלול.
הכוריאוגרפיה הזאת, מזמינה אותנו לחשוב על התהליך שקורה בעלייה לבית המקדש, בהשתחוות, ביציאה. לפני העלייה לבית המקדש צריך להיטהר, לעלות במדרגות, להגיע לנקודה מסוימת, להשתחוות, ולהמשיך בדרך אל היציאה.
האם בכל הדרך הזו, יפגוש העם גם את האלוהים? ובאיזו דרך?
האם בדמות הא.נשים מסביב? האם המקום הקדוש או המקודש הוא מקום מפגש? האם ההשתחוויה הגופנית, שהיא שכיבה מלאה על הארץ עם ידיים ורגליים פשוטות היא הדרך לפגוש את האלוהים?
אין לכך תשובה אחת.
אבל ההזדמנות הזו לפגוש את אלוהים בדרכים מגוונות היא אולי ההזדמנות שלפעמים חסרה לנו בחיינו היום.
אם אנו עומדים בפתחו של חודש חדש, חודש שגם היה ראש השנה בתקופות מסוימות, וגם בתוכו נחגוג את חג החירות, והוא גם חודש האביב, זמן הפריחה וההתחדשות, זו הזדמנות לשאול –איפה ניתן לעצמנו לחפש, לבקש, לבוא לפני ה'? היכן בחיינו ניתן לו מקום, נבקש למצוא את נוכחותו?
כוריאוגרפיית בית המקדש מזמינה אותנו לדמיין דרך ואפשרויות, לראות את מה שיש לנו, להודות על כך וגם ולבקש את מה שאין. לקוות שבפעם הבאה שנהיה באותו מקום, נעבור דרך השער ונצא בצד השני נדע לבקש את אלוהים בדרכנו, לפתוח את הלב ואת השערים כדי שנוכל לבוא אליו, שיוכל לבוא אלינו.
שבת שלום