אחת הקריאות המרגשות בתנ"ך כולו נקראת בפרשת 'ויגש': "אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי" (בראשית מה, 3). זהו רגע שאוצר בתוכו שנות היפרדות ארוכות, ייסוריי מצפון הדדיים, געגוע מחניק בגרון וגם קנאה צובטת. לרגע נראה שהחיבור בין האחים יסמן את אחדותו של העם. אולם, דווקא מילותיו של יעקב, שבע האכזבות והכאבים, בתשובתו לפרעה: "מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי" (בראשית מז, 8) משקפים יותר מכל את העתיד לבוא, את הניסיון להפוך שבטים לעם, לממלכה מאוחדת ואז את קריעתה של הממלכה לשתי ממלכות- ישראל ויהודה, קריעה שיש האומרים שהביאה לחורבנן של השתיים. עשרת שבטי ישראל אבדו בממלכת אשור ושנים אחר כך, שבט יהודה (ובנימין הקטן) גלה מאדמתו, אליה שב כשהוא חבול ולמוד אסונות.
שארית הפליטה של שבט יהודה יושבת בבבל ובוכה בזכרה את ציון. יחזקאל, המתנבא על העם באותה התקופה, מבקש לחזק את רוח העם ומבטיח, שלא זאת בלבד שבני יהודה יחזרו לאדמתם, אלא אף גולי שומרון (שגלו כמעט 200 שנה קודם לכן) יחזרו לאדמתם וכי שתי הממלכות תחזורנה להיות ממלכה אחת מאוחדת, תחת מלך מזרע דוד.
כדי לחזק את דבריו, מבצע יחזקאל, מה שייקרא ברבות השנים בלשון החקלאים, 'הרכבה', כלומר חיבור בין שני זנים של עצים, השונים זה מזה, אולם חולקים תכונות משותפות. כך, כל זן משביח את השני. רוצה לומר, לא זאת בלבד שהעם יחזור אל אדמתו, אלא שהגאולה היא לא גאולה ניסית, כי אם אנושית. שהרי, דווקא השוני בין שתי האוכלוסיות יאפשר את החיבור ואת ההשבחה ההדדית. בבחינת, השלם הגדול מסך חלקיו.
שלא כמו מורכבות הקשר בין האחים, עליה אנו למדים הן מהפרשה הזו והן מזו שתבוא אחריה, הרי שחזונו של יחזקאל, גם אם יש לו ממד אמוני, או לפחות מתנבא הוא בשם ה', הרי שהפעולות הנדרשות למימושו הן ארציות ואנושיות.
הנביאים מרבים לחזק את נבואותיהם במעשים סמליים, חלקם משתמש בתיאורי טבע ונוף המצויים בסביבתם. דרך בחירת המשלים והדימויים הנלקחים מעולם החי והטבע, ניתן לאפיין את דרך נבואתם של הנביאים. למשל, ישעיה הנביא מביט על הנוף במחוזות נבואותיו ורואה כיצד מגדמי עצים צומחים ענפים רעננים. הוא משתמש בדימויים הללו כסמל להתחדשות העם ולצמיחתו משארית הפליטה. נבואתו, במובן זה, אופטימית ורואה את הקשר שבין החורבן לתקומה, כקשר הרמוני וכמשתלשל זה מזה. ירמיהו, מנגד, מביט בעולם הטבע ורואה את הצורך "לִנְתושׁ וְלִנְתוץ וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוס לִבְנות וְלִנְטועַ" (ירמיה א, 1). כלומר, מבחינתו הגאולה תתקיים, רק אחרי הרס מוחלט ונטיעה חדשה. דרכו של ירמיה, היא בנבואת זעם על חורבן טוטאלי, מדבר ושממה. שלא כמו ירמיה, הרואה "וְהִנֵּה הַכַּרְמֶל הַמִּדְבָּר" (ירמיה ד, 26), רואה ישעיה כיצד המדבר יהפוך לכרמל: "הֲלא עוד מְעַט מִזְעָר וְשָׁב לְבָנון לַכַּרְמֶל וְהַכַּרְמֶל לַיַּעַר יֵחָשֵׁב" (ישעיה לב, 15).
דרכו הנבואית של יחזקאל מבקשת לראות את האנושי, גם כאשר המראות שהוא רואה הם אלוהיים, פנטסטיים וניסים. ה' מכנה אותו "בן אדם" לאורך רוב ההתגלויות, אולי כדי להדגיש שראיית מראות אלוהיים, לא שינתה את מהותו כבן אדם, אולי כדי להדגיש את בן האדם שהוא, הדורש מכל אדם ואדם לקחת אחריות אישית על מעשיו בתוך קהילה גדולה העומדת בפתחו של חורבן. חלק מנבואותיו פונות אל האדם הפרטי, מנסות לראות את האדם בתוך הקהילה ולהבטיח כי הגמול הוא אישי ולא לדורות. כך, כשנדרש לנבא נבואת נחמה על אחדות יהודה וישראל, הוא כותב כמעשה סמלי מילים על ענפי העץ ומרכיבם זה על זה, כך מחבר בין השגחה אלוהית להיבט האנושי. שכן, שני הענפים הלקוחים מאותו מין יורכבו ביחד, החריטות על שני הענפים יצטלקו והגלדים יהפכו עם הזמן לעץ אחד, משובח. עץ שענפיו שונים אלה מאלה, אולם גזעו גדול ויציב, מלא בזיכרונות עבר, למוד אסונות ושמחות ורווי סיפורי חיים. היכולת להפוך לאחד תלויה באופן שבו יצטלקו המילים על הענפים ובאופן שבו יתאחדו שניהם לכדי אחד. זה תלוי באופן שבו בני האדם יהיו מוכנים להיפתח לאורחות חיים אחרים, למנהגים השונים מעט ממנהגיהם ולאמונה המשותפת באל אחד.
על סיפה של מערכת בחירות שלישית, שבה נדמה שאנחנו משליכים לבורות ערכים, תפיסות עולם, סיפורי חיים ומושלכים בעצמנו לבורות של בּוּרוּת, בדלנות וחוסר סובלנות, מנחם אותנו יחזקאל ממרחק של דורות. נחמה שאחריות בצידה.
לו נדע להרכיב את ענפינו השונים, זה לזה, במלאכת מחשבת אשר תאפשר לכוחותינו הטובים לצאת אל הפועל ותכחיד את יסודות הרשע, שהרי נקים פה אומה מאוחדת, אך לא אחידה. כזו השואבת כוחותיה מזיכרונות העבר ושואפת אל צמרות גבוהות יותר ואז, יתקיים בנו מאמרו של ה' ליחזקאל: "וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם וּנְתַתִּים וְהִרְבֵּיתִי אוֹתָם וְנָתַתִּי אֶת–מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם" (יחזקאל לז, 26)
שבת שלום