וַיְהִי דְבַר-ה' אֵלַי לֵאמֹר: וְאַתָּה בֶן-אָדָם קַח-לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו וּלְקַח עֵץ אֶחָד וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו (יחזקאל ל"ז 51-61).
בנאום השבטים המפורסם דיבר הנשיא ראובן ריבלין על מצבה של החברה בימינו, ומנה ארבעה שבטים היוצרים יחד את הציבור הישראלי. לא הייתה זו הפעם הראשונה בה נדרשנו להתייחס אל החלוקה המפצלת אותנו. ההיסטוריה של הפיצולים בתוכנו עתיקה מאד. הנביא יחזקאל, מדבריו אנו קוראים השבת בהפטרה, נותן לתחושת הפיצול ולשאיפה לאיחוד ביטוי פיוטי ביותר.
כשאנו קוראים את תחילת הפרשה אנו עדים למעין מאבק בין יהודה ליוסף. אומנם בפרשה המדבר הוא רק יהודה, אבל המתח בין שני האחים מאד ברור ומי יודע, אולי יהיה סופו גם אלים. המדרש הופך את נאומו של יהודה לדו-שיח טעון ביותר ומשווה את התגוששות האחים למאבק בין האריה , סימלו של יהודה, לשור, סמלו של יוסף. כך מספר המדרש: "ויגש אליו יהודה" …אמר רבי יוחנן בשעה שתפס יוסף הצדיק את בנימין ואמר להם לאחיו האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד… מיד כעס יהודה ושאג בקול גדול והלך קולו ד' מאות פרסה עד ששמע חושים בן דן וקפץ מארץ כנען ובא אצל יהודה ושאגו שניהם ובקשה ארץ מצרים להפך עליהם. אמר רבי יהושע בן לוי: אף אחיו כיון שראו יהודה שכעס אף הם נתמלאו חמה ובעטו בארץ ועשו אותה תלמים תלמים. באותה שעה נתמלא חמה על יוסף כיון שראה יוסף סימנין של יהודה מיד נזדעזע ונבהל אמר אוי לי שמא יהרגני… מה עשה יוסף באותה שעה? אותו עמוד של אבן שהיה יושב עליו בעט בו ועשאו גל של צרורות. מיד תמה יהודה ואמר: זה גבור ממני (מדרש בראשית רבה, צ"ג, ז).
למרות האפשרות שאולי תפרוץ כאן מהומה הרי סוף הפרשה עומד בסימן איחוד. כאשר אנו קוראים את רשימת בני יעקב הבאים מצרימה, נספר ביניהם גם יוסף. בית יעקב, המונה שבעים נפש, הוא תחילת ההיסטוריה של עם ישראל.
הפטרת השבוע באה לחבר בין הפרשה בה מתוודע יוסף לאחיו, מרגיע אותם ומזמן את יעקב לרדת מצרימה, עם ההיסטוריה המאוחרת יותר של עמנו כאשר המחלוקת בין שבטי הדרום ויהודה במרכזם לבין שבטי הצפון ויוסף, הוא אפרים, במרכזם כל כך בוטה וחריפה עד שהממלכה מתפצלת לשתי ממלכות. גורלה של ממלכת אפרים לא ידוע, עשרת השבטים אבדו, גם אם פה ושם אנו פוגשים אותם גם בימינו בדמות גלויות המתייחסות למנשה – מצפון הודו, או לדן – ביתא ישראל מאתיופיה.
בהפטרה מצווה הנביא יחזקאל לעשות מעשה סמלי ולשוב ולחבר בין הממלכות היריבות – השבטים היריבים.
המצב הפוליטי בימיו של הנביא הוא שממלכת הצפון, ממלכת אפרים חדלה להתקיים. בניה הוגלו לפחוות נדחות בקצות האימפריה האשורית אבל התקווה ליום בו ישובו ויתאחדו השבטים עדין מפעמת בעם והנביא נותן לה ביטוי ציורי.
אני רק יכול לתאר לעצמי כיצד עושה זאת הנביא. הוא עומד באחת הכיכרות המרכזיות של עירו, תל אביב על נהר כבר, ומחזיק בידו שני גזרי עץ שאולי הותאמו מראש כמו פאזל. מכיס השלמה הימני הוא שולף את העץ
הראשון ומהכיס השמאלי את השני, במבע דרמטי קרבות הידיים אט אט אחת אל השנייה, כאשר הן נפגשות רואה כל הציבור הנאסף כי הן מתאימות זו לזו ויוצרות יחד משהו שנראה כמו עץ אחד.
סופה של ההפטרה מנחם עוד יותר. הנביא מבטיח לעם המאוחד ברית שלום, התרבות העם, בניית המקדש ושובו של האלוהים לשכון בתוכם.
וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם וּנְתַתִּים וְהִרְבֵּיתִי אוֹתָם וְנָתַתִּי אֶת-מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם: וְהָיָה מִשְׁכָּנִי עֲלֵיהֶם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהים וְהֵמָּה יִהְיוּ-לִי לְעָם: וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה' מְקַדֵּשׁ אֶת-יִשְׂרָאֵל בִּהְיוֹת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם (יחזקאל ל"ז 62-82).
לא הכל קרוב להגשמה. אנחנו בדרך. יש עוד למה לשאוף, אך המילים מעודדות ומנחמות.
שבת שלום