יחזקאל ל"ז 28-15 (כל המנהגים)
הקשר בין הפרשה וההפטרה ברור. בתחילת הפרשה מובא נאומו הארוך של יהודה לפני יוסף. בתורה מופיע רק יהודה כדובר ואילו יוסף מאזין. למדרש נראה שיוסף לא נשאר חייב ונראה שעימות אלים עומד לפרוץ. המדרש מתאר את האירוע כדו-שיח טעון ביותר בין האחים. לקראת סופה של הפרשה כבר יש איחוד: כאשר אנו קוראים את רשימת בני יעקב הבאים מצרימה, נספר ביניהם גם יוסף. כולם ביחד הם בית יעקב, המונה שבעים איש ממנו יוולד לאחר יציאת מצריים עם ישראל.
תחילת ההפטרה מפנה את תשומת הלב אל הנביא: וַיְהִי דְבַר-ה' אֵלַי לֵאמֹר: וְאַתָּה בֶן-אָדָם קַח-לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו וּלְקַח עֵץ אֶחָד וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו (יחזקאל ל"ז 16-15).
נזכור: אחרי מות שלמה התפצלה ממלכת ישראל לשתי ממלכות – ממלכת יהודה וממלכת ישראל. הנביא יחזקאל מנבא עשרות שנים לאחר חורבן ממלכת ישראל והגליית עשרת השבטים לצפון מזרח האימפריה האשורית. ימי נבואתו הם ימי חורבן ממלכת יהודה והגלות לבבל.
בפסוקים הקודמים, יחזקאל ל"ז 14-1, הידועים בשם "חזון העצמות", מנבא הנביא לעם החרד שגורלו יהיה כגורל עשרת השבטים שהתבוללו ונעלמו מעל בימת ההיסטוריה. בהמשך הפסוקים של הפטרתנו מצווה הנביא יחזקאל לעשות מעשה סמלי. לקחת שני עצים, אנחנו נבין זאת בלשון ימינו כקרשים, ועל כל אחד מהם לכתוב את שמו של השבט העיקרי בפלג עם ישראל המפוצל. במעשה הסמלי הזה, שנעשה כנראה בנוכחות קהל גדול, מובעת תקווה שפלגי העם ישובו ויהפכו לעם אחד.
הנביא מחבר את שני הקרשים והופך אותם ליחידה אחת ובכך הוא רוצה לומר, בשם האל, כי הפילוג בין יהודה ליוסף חייב להתבטל ושניהם, יוסף ויהודה חייבים להיות מאוחדים: וְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כֹּה-אָמַר ה' אלוהים הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ-שָׁם וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל-אַדְמָתָם: וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ וְלֹא יִהְיוּ עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד (שם, שם 22-20).
יש בנבואה הסמלית הזאת בשורה על קיבוץ גלויות וגם בשורה על ממלכה אחת, בשורה חשובה לאור העובדה שלאחר חלוקת הממלכה שני חלקי העם היו נפרדים כמעט לחלוטין. הפולחן היה נפרד ולעיתים קרובות שני פלגי העם נלחמו זה בזה. הנבואה של יחזקאל מבטיחה שמצב זה יחדל ושוב לא יהיה פיצול בעם: וְיָשְׁבוּ עַל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב אֲשֶׁר יָשְׁבוּ-בָהּ אֲבוֹתֵיכֶם וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם עַד-עוֹלָם וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם (שם, שם 25).
שימו לב לכך שהפסוק חוזר לשם יעקב ולא משתמש בשם ישראל, כמו להדגיש שגם יהודה וגם שאר השבטים הם כולם בכלל ישראל: וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם וּנְתַתִּים וְהִרְבֵּיתִי אוֹתָם וְנָתַתִּי אֶת-מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם: וְהָיָה מִשְׁכָּנִי עֲלֵיהֶם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהים וְהֵמָּה יִהְיוּ-לִי לְעָם (שם, שם 27-26).
השבת יקראו את ההפטרה הזאת בבתי כנסת בכל רחבי הארץ. אורתודוכסים, קונסרבטיבים ורפורמים. בניגוניהם של עדות המזרח, ספרדים, אשכנזים ותימנים. האם הקוראים את ההפטרה יתייחסו אליה כאל דברים עתיקים אותם אמר הנביא יחזקאל בן בוזי הכהן בתל אביב שעל נהר כבר בבבל, במקום רחוק ובזמן אחר, דברים שאינם נוגעים לנו היום? האם ירצו לראות את ההקשר והדמיון לימינו אלה? האם עדיף להיות עם של שבטים, כדברי הנשיא העשירי ראובן ריבלין, או אולי עדיף הרצון להיות עם אחד כדעתו של הנשיא יצחק הרצוג? לעתיד פתרונים!
שבת שלום