"וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: וְאַתָּה בֶן אָדָם קַח לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו
לִיהוּדָה וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו וּלְקַח עֵץ אֶחָד וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם
וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו. וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ …
וְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ
שָׁם וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל אַדְמָתָם: וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ
בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ וְלֹא יִהְיוּ עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם
וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד … וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם
וּנְתַתִּים וְהִרְבֵּיתִי אוֹתָם וְנָתַתִּי אֶת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם" (יחזקאל לז, 15-26)
בבל. סמוך לאחר חורבנן של ממלכת יהודה ושל בירתה ירושלים. גלי הגולים מגיעים לבבל, שבורים ורצוצים. תודעה עמוקה של מוות, גירוש, סבל, ואולי גם של קיצן של אמונה ושל דרך חיים. שרידי הקיום בירושלים נשחקים והולכים, ואחרי רצח גדליה בן אחיקם מהגרים רבים מהם למצרים. אבל בבבל חיה ומשגשגת קהילת הגולים הוותיקה, החיה שם כבר מאז הוגלו יהויכין והשדרה המרכזית של האצולה הירושלמית בטרם מונה צדקיה למלך-ואסל שישרת את האימפריה. על קהילה זו מוטלת עתה המשימה לקלוט את הגולים החדשים ולהעניק להם חיים ותקווה.
כמו ירמיהו בירושלים החרבה, כך בבבל קם נביא הגולה יחזקאל ומתייצב למערכה על המשך הקיום היהודי, על קימומה של האמונה בברית בין העם לבין אלוהי השמים והארץ. פרק ל"ז בספר יחזקאל מכיל שתיים מהנבואות החשובות ביותר שלו, המצויות בליבה של מערכה זו על רוח העם ועל אמונתו. חלקו הראשון הוא "חזון העצמות היבשות", ששיאו בהבטחה הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל (פסוק 13). היא נקראת כהפטרה לשבת חול המועד פסח. מחציתו השנייה של הפרק היא הפטרת פרשת "ויגש". "חזון העצמות היבשות" ביקש לעורר ולשקם את עצם האמונה באפשרות התחייה של העם מוכה-האובדן, באה הפטרתנו ומבקשת לצקת תוכן ממשי לתחייה זו.
כבר חזון העצמות הבטיח הנביא שבלב תחייתו של העם תעמוד השיבה לארצו וההינטעות מחדש באדמה שממנה נעקר. החידוש הראשון שבנבואה שבהפטרתנו הוא בשאלה מי יהיו השבים. גולי בבל הם יהודאים; ממלכתם שנהרסה היא יהודה; עירם החרבה היא ירושלים. והנה בא נביא הגולה, הרואה את זרם העקורים המגיע לארץ מושבו, ומרחיב את המבט. המעשה הנבואי של לקיחת שני העצים – עץ אפרים ועץ יהודה – וחיבורם יחדיו ל"אחדים", משיב אל תמונת התחייה הצפויה את שרידי ממלכת ישראל, שהוגלו כבר בימי אשור, כמאתיים שנה קודם לדורו של יחזקאל. יתרה מזאת, הוא משיב אל התמונה את רגע הפיצול בין יהודה לישראל אחרי מות שלמה המלך, דורות רבים קודם לכן. התחייה המקווה תחבר מחדש את שבטי ישראל, אלה שחברו ליהודה ואלה שחברו לאפרים, תחת שלטונו של בית דוד, שירבעם קרע את מלכותו. מבטו של יחזקאל הוא אפוא רדיקלי. גאולה ותחייה ייכונו רק כשיאוחה השבר היסודי בהיסטוריה של העם, לא רק השבר הנורא שהיינו עדים לו בדורנו. זו תהיה התחלה חדשה שתקומם הריסות נושנות, תחדש בריתות שנשחקו, תצמיח חיים שיהיו "חדשים" דווקא מכוח זה ששורשם יהיה נעוץ בקרקעו של "כקדם" ראשוני ושורשי.
ככזו, חשיבותה של נבואה זו היא מכרעת לדורנו, אולי אפילו עוד יותר מזו של "חזון העצמות היבשות". על קרקעה של האמונה בתקומה שתבוא בעקבות ולמרות החורבן, בעקבות הביטחה בעצם האפשרות לתחייה, באה נבואת הפטרתנו ומכוונת אותנו לשאלה מה תהיה דמותם של החיים החדשים שנבנה כאן, כיצד ייראו, את מה יחדשו, איך תישזר בהם כריתה מחודשת של ברית חיינו. אלה שאלות היסוד של דורנו, הדור שבשבילו פרדיגמת "משואה לתקומה" ומחורבן לתחייה היא במידה רבה עובדה קיימת ועומדת. ואילו שאלת הכיצד, שאלת איכותה ודרכה של התחייה – היא שאלה חיונית, כואבת, קובעת-חיים. שלוש קביעות-תביעות יש בפי יחזקאל.
הראשונה היא, כאמור, התביעה וההבטחה בדבר אחדות העם. ענפי "ישראל", המסתמלים ביהודה ו"בני ישראל חבריו", מזה, ובאפרים "ובני ישראל חבריו", מזה, ישובו ויהיו ל"אחדים" בידי הנביא ובידי השבים לארצם. הכמיהה לאחדות מוכרת היטב גם בתולדות הציונות. אין ספור מפלגות וגופים ציוניים נושאים בשמם את השורש אח"ד (או שורשים בעלי מטען דומה, כגון לכ"ד, אג"ד); רובם ככולם נולדו מתוך פיצול ומחלוקת. הכמיהה לשלב יחדיו את שבטי ישראל, עדותיו, מסורותיו ולשונותיו – חזקה עד מאוד. מוכרת גם הסכנה שבכמיהה זו. בדור קודם תורגמה כמיהת האחדות לרעיון "כור ההיתוך", שתרם תרומה מכרעת לגיבוש החברה הישראלית, אך גם לדיכוי עדות, מסורות, שבטים ויחידים. בדורנו נשמעת התביעה לאחדות בעיקר מפי גורמים וקבוצות שמרניים, הגמוניים, לאומניים. מבקשים לרסק בשמה כל מחאה, כל תביעה לשינוי, כל קריאה לאחריות אוניברסלית החורגת מגבולותיו הצרים של "השבט". אולם, בכל אלה אין כדי למחות את ערכה הגדול של קריאת הנביא. המדרש (בראשית רבה, ויחי, פרשה צח) מבין את עניינה כעשיית נפוצות ישראל ל"אסיפה אחת" ול"אגודה אחת". אסיפה היא המרחב שבו מתנהל דיון, מתבררת מחלוקת, נולד שיח. אגודה מלכדת יחדיו את השונים שאינם חדלים לשמור על שונותם. במילים אחרות, קריאת הנביא לעשיית חלקי העם ל"אחדים", צריכה להתפרש בשבילנו כקריאה לסולידריות, לעיצוב חברה המקיימת עצים שונים ומאפשרת להם לפרוח יחדיו. למרות שונותם; דווקא מכוח ריבוי האנפין והענפים שבהם.
הקביעה-תביעה השנייה פוליטית עוד יותר. יחזקאל קורא לכינון שלטון תחת בית דוד. בעיניו, השבת כל חלקי העם למסגרת פוליטית זו היא תיקון העיוות הנורא שקרע את העם ועשה ממנו "שני גויים". בשבילנו, משמעה של קביעה-הבטחה זו אינו נעוץ, כמובן, בחידוש שושלת-מלוכה כזו או אחרת. גם הדימויים המסורתיים בדבר משיח בן דוד שיגאל אותנו אינם בהכרח פוריים לנו. אבל יש ויש תקפות לתביעה שנכונן מחדש ממלכה ראויה ואחראית, שנעצב באורח ראוי את דרכה החברתית, הפוליטית והרוחנית של המדינה שהקמנו. אנו כמהים למנהיגות שתנווט את דרכו של העם אל מימוש ההבטחה לכינונה של חברת מופת יציבה, חזקה ובטוחה, החיה בשלום ובצדק. אנו מצווים לעשות ככל יכולתנו לעלייתה. בנו, בבחירתנו, באמונתנו בכוחה החברה שלנו לפלס מחדש את דרכה שאבדה לה – תלוי הדבר.
חופפת על שני אלה הקביעה-התביעה, שמעשה חברתי ופוליטי זה יהיה בבחינת כינונה מחדש של הברית. ברית העם עם עצמו, ברית העם עם אלוהיו, ברית העם עם האנושות. בפי יחזקאל יש שני היבטים לברית זו. הוא שואל, בשתיים מנבואותיו, את הביטוי הנאדר המופיע בתורה בדבר "ברית שלום", ומוסיף לו את הממד של "ברית עולם". ברית שלום עניינה מאמץ ללא לאות לכונן שלום, לעשות שלום גם במקום שבו אינו נראה באופק. היא חלה בכל מישורי החיים האנושיים: היחידים, החברה, העם, העמים והאנושות. היא מצוות היסוד שממנה נגזרות כל המצווות האחרות ובאמת המידה שלה הן נמדדות. אבל קיומה דורש עוד ממד, זה של "ברית עולם". וכפירושו של האברבנאל לפרקנו, "ברית שלום הוא מהאויבים אבל ברית עולם הוא ממה שבטבע". ברית עולם היא הברית עם עולמנו, עם הטבע הנאנק תחת התנהגותנו הדורסנית, עם שמירת החי והצומח, האקלים והאקולוגיה. בלעדיה, גם ברית השלום לא תאריך ימים. אם נפר אותה לא יהיו חיים, לנו וליתר עמי האנושות. רק נאמנות לברית השלום ולברית העולם תבטיח חיים, תעניק קיום וקדושה לחיים.
נבואה אינה תוכנית פוליטית. היא מבקשת להיות כוכב הצפון שלאורו תיבנינה תוכניות פוליטיות, חברתיות וכלכליות חפצות חיים. נבואת יחזקאל, במיוחד בעת הזאת, היא קריאת השכמה; היא ציווי התובע להעניק לחיי התקומה שלנו משמעות, קיימות וערך. בפינו ובלבבנו לעשותו.
שבת שלום