ההפטרה שלנו נפתחת בהזכרת נשכחות: "וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל בְּאִשָּׁה וּבְאִשָּׁה שָׁמָר׃"
(הושע י"ב 13)
כבר המילה הראשונה מביאה עמה תחושה בעייתית. יעקב בורח. ללא ייפוי של העובדות, ללא טשטוש של המציאות הלא נעימה – יעקב בורח מאחיו משום הוא גנב את בכורתו. מתוארת כאן מערכת יחסים בשני שלבים – בשלב ראשון עובד יעקב עבור אשה אחת, ובשלב השני הוא שומר על הצאן שבע שנים נוספות עבור האשה השניה.
מה מנסה הנביא הושע לומר לנו? מדוע הוא מזכיר כאן את סיפורו של יעקב?
מצאתי ארבע גישות שונות:
אין לסמוך על יציבות העושר – פירוש המצודות (רבי דוד אלטשולר 1687 –1769 פולין) טוען, כי הפסוק שלפנינו מובא כתשובה לפסוק קודם: "וַיֹּאמֶר אֶפְרַיִם אַךְ עָשַׁרְתִּי מָצָאתִי אוֹן לִי". בני ישראל טועים לחשוב כי העושר הוא תוצאה של עבודתם הקשה ושוכחים כי יעקב עזב את ביתו בחוסר כל. משמעות הפסוק אם כן, היא הידיעה העמוקה שהעושר איננו קבוע, וכי על בני ישראל לסמוך על האל ולא על קניינים גשמיים מעשי ידי אדם.
אין מקום לציפיות גבוהות מעם ישראל – פירוש המלבי"ם (רבי מאיר לֵיבּוּשׁ בן יחיאל מִיכְל וֵייזֶר (1809 –1879 אוקראינה) לעומתו טוען בפירוש מפתיע כי פסוק זה נאמר על ידי בני ישראל, המזכירים לנביא כי הם באים משושלת ארוכה של רמאים וגנבים, ולכן אין זה מפתיע שהם אינם שומרים אמונים לאלוהי ישראל.
הנאמנות האישית היא ערך יסוד – הרב משה ליכטנשטיין (נולד 1961, מראשי ישיבת הר עציון) מתייחס למחיר הכבד ששילם יעקב אבינו. הוא עבד שבע שנים עבור רחל, ולאחר מכן שבע שנים נוספות עבורה- בלי לדעת האם בסופה של התקופה הוא יזכה לשאת אותה לאשה. זו עבודה קשה ומלאת ספקות, כשברקע הוריו מזדקנים ומי יודע אם ישוב לראותם. הנאמנות האישית לאהובתו רחל, כך הוא מפרש, היא ערך ראוי לחיקוי.
אלוהים מלווה אותנו גם במצבים קשים – הרד"ק (רבי דוד בן יוסף קמחי 1160-1235 צרפת) מפרש כי הנביא הושע מבקש להזכיר לבני ישראל את כל הטובות שעשה אלוהים עם יעקב. יעקב שברח בחוסר כל, שהתמודד עם רמאותו של לבן ועם אתגר העבודה הקשה במשך שנים כה רבות כדי לזכות בידה של רחל – זכה לליווי ולברכה מאלוהים. בסוף הסיפור הוא יצא מלבן עם שתי נשותיו וברכוש גדול. במילים אחרות – יעקב אבינו הוא סמל לכך שלמרות שאנו שוגים וחוטאים, אלוהים עמנו.
הפסוק הבא בהפטרה עובר מדמותו של יעקב לדמותו של משה: וּבְנָבִיא הֶעֱלָה ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם וּבְנָבִיא נִשְׁמָר׃
גם כאן מתוארת מערכת יחסים בשני שלבים – העלאת עם ישראל ממצרים, ושמירה על עם ישראל בדרך ולמעשה עד ימינו אנו. אך מה משמעות ההקבלה? מה מבקש הושע לומר לנו בהשוואה שהוא יוצר בין יעקב לבין משה?
ארבע הפרשנויות שהצגנו מציעות לנו גם כאן ארבע אפשרויות שונות:
הראשונה, אין לסמוך על קניינים גשמיים. על בני ישראל לדעת כי כל הנכסים שיש להם (עושר, אדמה, מדינה) הם לא לנצח. משה יזכיר לעם שוב ושוב כי הארץ אינה שלהם, אלא ניתנת להם כפיקדון כל עוד הם ינהגו כיאות.
הטענה כי באנו מ"משפחה בעייתית" ולכן אין מה לצפות מאתנו להתנהג ביושרה, מתנפצת אל מול דמותו של משה. משה שנאלץ לחיות מחוץ לחיק משפחתו, שהתמודד עם טראומת נטישה ביאור, שהסתיר את זהותו כילד בבית פרעה אביו המאמץ – משה ידע להיות אדם נאמן לערכיו ולאלוהיו. כשם שיש בהיסטוריה המשפחתית שלנו דמויות כיעקב, כך יש לנו גם דמויות כמשה. יעקב שגנב את הבכורה לאחיו לעומת משה שידע ליצור שותפות עמוקה בינו לבין אחיו הבכור אהרון.
משה גם הוא מחזק את ערך הנאמנות. באופן מפתיע, משה מעדיף את הנאמנות לעמו על הנאמנות לאלוהיו. הוא מתחנן על חיי עמו שוב ושוב וגם ברגעים קשים, מכאיבים וכועסים הוא אינו מוותר על עם ישראל.
לבסוף, הפסוק מזכיר לנו כי אלוהים מלווה אותנו גם במצבים קשים מנשוא – מעבדות מצרים ועד לימינו אנו. גם אם אנו מרגישים בודדים כשאנו פוסעים בהיסטוריה ובחיינו האישיים, הנביא מבקש להזכיר לנו כי איננו לבד.
יעקב ומשה מתארים לנו מערכת יחסים בשתי מערכות – בשלב הראשון הכול נראה ברור ומלא אהבה – הרצון להתחתן עם רחל ויציאת מצרים, אך משהו משתבש. יש צורך בעבודה קשה ומלאת ספקות כדי להגיע אל המערכה השניה – אל החתונה הנכספת עם רחל ואל שמירה אלוהית.
הושע מבקש להזהיר אותנו שלא ניפול למלכודת הבטחון ברכוש, או לתחושה שבשל העבר איננו ראויים. ערך הנאמנות והאמונה שאיננו לבד במסע יכולים לתת לנו כוח לפסוע ביושרה עם אלוהים ואדם.
שבת שלום