"אם לא תגמור מהצלחת יבוא שוטר", "מי שטורח בערב שבת יאכל בשבת", עוד מהגן מלמדים אותנו כי לכל מעשה יש תוצאה מתבקשת. ומבטיחים לנו כי- איך שנציע את מיטתנו כך נישן. אלוהים מבטיח לנו שאם נשמור את חוקיו יהיה לנו טוב, ואם לא, אז נדע ימים קשים.
בהפטרת וישב, (ספר עמוס, פרק ב, ו – פרק ג, ח) עמוס מוכיח את עם ישראל על פשעים חברתיים חמורים. "כֹּה אָמַר ה': עַל–שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל, וְעַל–אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ: עַל–מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק, וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם .
הַשֹּׁאֲפִים עַל–עֲפַר–אֶרֶץ בְּרֹאשׁ דַּלִּים, וְדֶרֶךְ עֲנָוִים יַטּוּ; וְאִישׁ וְאָבִיו, יֵלְכוּ אֶל–הַנַּעֲרָה, לְמַעַן חַלֵּל אֶת–שֵׁם קָדְשִׁי.
וְעַל–בְּגָדִים חֲבֻלִים יַטּוּ, אֵצֶל כָּל–מִזְבֵּחַ; וְיֵין עֲנוּשִׁים יִשְׁתּוּ, בֵּית אֱלֹהֵיהֶם." (עמוס ב ו'-ח').
הנביא מתאר מציאות חברתית לקויה. ומתריע מפני עונש מתבקש.
הוא עושה זאת על ידי רצף חכם של שבע שאלות רטוריות. כשעל האחרונה החמורה ביותר הוא נותן לעם לענות בעצמו… והמסקנה החמורה מתבקשת.
- הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם, יַחְדָּו, בִּלְתִּי, אִם–נוֹעָדוּ.
- הֲיִשְׁאַג אַרְיֵה בַּיַּעַר, וְטֶרֶף אֵין לוֹ;
- הֲיִתֵּן כְּפִיר קוֹלוֹ מִמְּעֹנָתוֹ, בִּלְתִּי אִם–לָכָד.
- הֲתִפֹּל צִפּוֹר עַל–פַּח הָאָרֶץ, וּמוֹקֵשׁ אֵין לָהּ;
- הֲיַעֲלֶה–פַּח, מִן–הָאֲדָמָה, וְלָכוֹד, לֹא יִלְכּוֹד.
- אִם–יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר, וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ;
- אִם–תִּהְיֶה רָעָה בְּעִיר, וַ–ה' לֹא עָשָׂה.
הנביא רוצה להראות שלכל דבר יש סיבה.
- האם אריה שואג סתם כך?
- האם ציפור נופלת כך סתם למלכודת?
- אם תשמע אזעקת צבע אדום (שופר) לא תהיה חרדה?
כל השאלות מציגות קישור הכרחי בין סיבה לתוצאה.
והשאלה האחרונה והקשה ביותר
- אם העם עושה רעה בעיר. האם אלוהים לא יעשה דבר?
והתשובה לשאלה ברורה.
המסורת היהודית מציגה בפנינו שתי גישות שעל פניו נראות סותרות: מצד אחד כדברי הנביא עמוס, המסקנה ברורה/ הדרך מוכתבת/ הכל צפוי אבל אומרים לנו כי הרשות נתונה. וקוראים לנו לקחת אחריות על מעשינו.
מחד גיסא מבטיחים לנו כי איך שנציע את מיטתנו, כך נישן, ומאידך גיסא מציגים תפיסה דטרמיניסטית שאומרת כי הגורל או הדרך סלולים.
אז מה הגישה הנכונה? האם הדברים שקורים לנו הם תוצר של יד מכוונת או שיש לנו יד בעיצוב המציאות? האם הכל צפוי או שהרשות נתונה? האם אנו חיים מציאות שהיא גורל או תוצר של עבודה קשה? האם אנו באמת האחראים לבשל ולאכול את הדייסה של עצמנו?
אני חושבת שנוכל להכריע את דילמה הזו אם לא נסתכל על דבריו של הנביא כאיום, אלא כנבואה- תיאור של מציאות מתבקשת.
איום אומר שאם לא תעשה את הדבר הנכון אני אדאג לתת לך עונש על כך. הנבואה של עמוס, ממש כמו השאלות הרטוריות שלו, אינה מרמזת על עונש מידי שמיים, אלא דווקא על תיאור המציאות העגומה המתבקשת ממעשינו. לדוגמא: "אם לא תלמדי לבחינה תכשלי", "אם לא תצא לעבוד לא יהיה לך כסף". אכן הדרך סלולה אך בידנו לבחור את הדרך.
עמוס מנסה להגיד לנו שאם נתנהל בלי ערכים ומוסר נמצא את עצמנו בעולם די רע. הוא מתאר את המסקנה המתבקשת , כיצד יראה העולם שלנו אם נמשיך לדרוס ולרמוס את הערכים והחוקים שאלוהים נתן לנו.
כי אם נחשוב על זה. אם נתנהג אחד לשני כמו שמתבקש מבני אדם, ברגישות חברתית גבוהה, בערבות הדדית ובדאגה לזולת, התוצאה ההגיונית היא שנזכה לחיות בעולם צודק ונעים. ואם נמכור צדיק בעבור נעלים, ונעשוק את העני נחיה בעולם אפור וקודר. אם נקבע מחיר נמוך לצדק, ערכו יהיה כשל זוג נעלים, אם נתנהל בכוחניות נחייה במלחמה, אם נקפח את עניי עירנו נחייה בעולם עם פערים לא צודקים. אם אריה ישאג… מי לא ירא? – מתבקש לא?
שבת שלום