בדומה לפרשת ויחי, שעוסקת בתהליך הפרידה של יעקב-ישראל מן העולם, כך גם ההפטרה במלכים א' עוסקת בנאום הפרידה של דוד המלך לשלמה בטרם יעבור מן העולם.
"אָנֹכִי הֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ כָּל–הָאָרֶץ וְחָזַקְתָּ וְהָיִיתָ לְאִישׁ" [מלכים א, ב 2], אומר המלך לבנו, ובכך מקפל במשפט אחד תורת מוות שלמה שעיקרה: לא לפחד מהמוות.
*
בני בן השנתיים חזר מהמעון ובידו קופסת פלסטיק קטנה עם דג זהב. אחד הילדים, מסתבר, חגג יום הולדת שנתיים בגן, והוריו העניקו מתנה לכל אחד ואחת מילדי הגן: דג זהב. לאור התלהבות הפעוט מן היצור המלבב, החלטתי להניח את השיפוטיות בצד- נטלתי אגרטל רחב, מילאנו מים, הנחנו כמה אבנים בתחתית, קפצנו לחנות החיות המקומית לקנות מזון דגים- וכמובן הענקנו לדג שם- ג'סי- על שם כלבת הילדות האהובה שלי, והוא הפך לחיית המחמד המשפחתית.
אלא שכעבור שבועות אחדים החלו הדיווחים הסוערים בקבוצת ההודעות של הגן; "הדג מת!" הזדעקה אחת האימהות, "מה לעשות? אני חייבת למצוא פתרון לפני שהילדה חוזרת מהגן! היא תהיה בטראומה!".
-"לכי לחנות מעבר לכביש", הציע לה אבא אחר, "קני אחד חדש- הילדה לא תשים לב בכלל".
-"גם שלנו מת", הודתה אמא נוספת, "אמרנו לילדה שהדג נסע לבקר חבר בים".
-"כשהכלב שלנו מת", המשיך הדיון, "שיקרנו שהוא נסע לסבא וסבתא. אתם יכולים לתאר לעצמכם איך הילד הגיב בביקור הבא אצל סבא וסבתא. נורא".
-"לדעתי כדאי להסביר שהדג מת ועלה לשמיים", הציעה אמא נוספת, "או שהוא הלך לרופא אבל הרופא לא הצליח לטפל בו והוא מת" הפליגה ברעיונות.
*
אינני יודעת האם נזכה אנחנו למות כמו דוד המלך, בשיבה טובה, מוקפים במשפחה ובטיפול מסור, צלולים ובהירים מספיק כדי לתת צוואה מפורטת ומנומקת לצאצאינו. הסטטיסטיקה מציעה שהסיכויים אינם גדולים. אך השאלה המעניינת בעיני אינה כיצד או מתי נמות. אי הידיעה הזו מאפשרת לנו, כמאמר המדרש בתנחומא [פרשת קדושים קס"ח], לבנות ונטוע ולהתייגע. שאילו ידע האדם את יום מותו לא היה בונה בית ונוטע כרם, כי היה אומר "מחר אני מת, מדוע אני עומד ומתייגע בשביל אחרים?". וכך, המדרש טוען, העלים הקב"ה את יום מותו של האדם ממנו; כדי שיהא בונה ונוטע. אם זכה האדם- יהא לו, אם לא זכה- יהיו פירות עבודתו עבור האחרים.
השאלה החשובה בעיני היא אם כך האם נצליח לחיות מתוך הבנה שהמוות הוא הדבר הטבעי והצפוי ביותר בחיינו- ועל כן לתת לו מקום מעט יותר נינוח בין שאר מרכיבי החיים: חברות ואהבה, מלאכה ועבודה, יצירה ורוחניות. אולי, אם נפחד קצת פחות מן המרכיב הכי ידוע מראש ומובן מאליו של חיינו, נוכל לחיות חיים שלווים יותר, ואף לתת לא/נשים וליצורים המקיפים אותנו למות קצת יותר בשלווה. היצר והציווי לשמור על החיים אינו סותר את ההבנה היהודית העמוקה שזוהי "דרך כל הארץ" ועל כן יש לא רק להשלים עם המוות, אלא לראות בו שלב הכרחי ואף מכונן בהתבגרות ובהתחזקות האדם: " וְחָזַקְתָּ וְהָיִיתָ לְאִישׁ". חילופי הדורות מאפשרים לנו, גם אם לעיתים במחיר של כאב או תחושת החמצה, למצוא את מקומנו בעולם ולקחת חלק בגלגל החיים המופלא שבו לכל מלך גדול יש יורש, ולכל אבא ואמא יש בת או בן שממשיכים וממציאים את דרכם/ן אחריו.
*
"אם יורשה לי להתפלסף, העזתי לכתוב בקבוצת ההודעות של הגן, "הייתי רוצה ללמד את הילד שלי כבר מגיל שנתיים שמוות הוא חלק מהחיים. הדג לא נסע לבקר חברים בים, לא עלה לשמיים ולא הלך לרופא או לבקר משפחה. מה הילד שלי יבין מזה? שצריך לפחד מטיסות, או רופאים, או שמי שהולך לחברים לא חוזר- או הכי גרוע- שההורים שלו שקרנים? אני רוצה פשוט לומר לו: הדג מת. כי זו דרך כל הארץ. כשם שכולנו נולדנו, כולם מתים בסוף – וזה טבעי. אולי נצליח היכן שהורינו כשלו ונצליח לדור הזה לנרמל את ידיעת המוות?"
*
כחודשיים לאחר שג'סי הדג הגיע לביתנו, הוא התחפר בין שתי אבנים בתחתית האגרטל והחזיר נשמתו לבורא. אח"כ הוא צף. כשבן השנתיים חזר מן הגן, הסתכל על הדג בדאגה, קרא לו כמה פעמים, והצהיר: "הוא לא שוחה!"
– "נכון", עניתי ברכות, "ג'סי הדג מת". נפרדנו מהדג ולמחרת האגרטל כבר חזר אל הארון. בן השנתיים לא נראה מוטרד במיוחד.
-"איפה אבא?"- שאלה בתי הבכורה כשנכנסה בערב הביתה, והאיש טרם חזר מהעבודה. "אבא לא פה. אבא מת!"- ענה בן השנתיים בחיוך.
אולי, אחרי הכל, איננו יכולים באמת להבין, ובטח שלא להסביר לילד בן שנתיים, את המובן מאליו.