וְגַם אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לִי יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי שָׂרֵי צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל לְאַבְנֵר בֶּן נֵר וְלַעֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר וַיַּהַרְגֵם וַיָּשֶׂם דְּמֵי מִלְחָמָה בְּשָׁלֹם וַיִּתֵּן דְּמֵי מִלְחָמָה בַּחֲגֹרָתוֹ אֲשֶׁר בְּמָתְנָיו וּבְנַעֲלוֹ אֲשֶׁר בְּרַגְלָיו. וְעָשִׂיתָ כְּחָכְמָתֶךָ וְלֹא תוֹרֵד שֵׂיבָתוֹ בְּשָׁלֹם שְׁאֹל … וְהִנֵּה עִמְּךָ שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא בֶן הַיְמִינִי מִבַּחֻרִים וְהוּא קִלְלַנִי קְלָלָה נִמְרֶצֶת בְּיוֹם לֶכְתִּי מַחֲנָיִם וְהוּא יָרַד לִקְרָאתִי הַיַּרְדֵּן וָאֶשָּׁבַע לוֹ בַה' לֵאמֹר אִם אֲמִיתְךָ בֶּחָרֶב: וְעַתָּה אַל תְּנַקֵּהוּ כִּי אִישׁ חָכָם אָתָּה וְיָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לּוֹ וְהוֹרַדְתָּ אֶת שֵׂיבָתוֹ בְּדָם שְׁאוֹל: (מלכים א ב, 9-5)
המקרא אינו חוסך שבטו מגיבוריו הגדולים. כל אחד ואחד מהם, ממשה ואברהם ועד לירמיהו ואליהו, מוצג גם בחולשותיו ובכשליו, בפקפוקו ונפילותיו. בכך מבקש המקרא ללמד פרק באנושיות, להציב לפנינו את אתגרן של דמויות ממשיות, לא פלקטיות ולא חד ממדיות; ממש כמונו הן תיבחנה בהתמודדות עם הגדולה ועם הקטנות, עם האמונה ועם הייאוש, עם ההיענות למצווה ועם הסירוב לה. המקרא שולל את הכמיהה הרומנטית לצדיקים וקדושים שמעולם לא חטאו ולעולם לא יכשלו; ומציב כנגדה את ההבנה שניסח לימים הרמב"ם: "כל אחד ואחד מבני האדם יש לו זכיות ועונות, מי שזכיותיו יתירות על עונותיו – צדיק, ומי שעונותיו יתירות על זכיותיו – רשע" (הלכות תשובה, ג, א). ויש לומר, שקשה עוד יותר טיפולו בגיבורותיו, מחווה עד רבקה, ומאיזבל עד מיכל בת שאול. כאן משתלבת במגמה זו גם מידה לא מוסווית של מיזוגניות, המביאה לייחוס הרע והחטא לנשים, להטלה עליהן של החטאים שהכותבים והקוראים הפוטנציאליים – גברים כולם, ככל הנראה – אינם יכולים להתמודד עימם ולקבל עליהם אחריות.
בגלריה זו של אישי המקרא הגדולים והנישאים הנחשפים פעם אחר פעם בקלונם, בחולשותיהם ובאובדן דרכם, בולטים במיוחד שניים: יעקב, ישראל, אבי אומת בני ישראל; ודוד, ראש וראשון לשושלת מלכי ישראל המובילה אל דמותו של המשיח, מי שלאחר כשלונו של ראשון המלכים, שאול, כונן ממלכה אדירה וייסד את בירתה, ירושלים. הפרשה מביאה את סיפור חייו של יעקב אל סופו; ההפטרה שנבחרה לה – את אקורד הסיום הצורם בחייו של דוד.
גם מי שהורגלו בעמידה מול דמותו רבת הסתירות של דוד, שניצבו כבר פעורי פה מול השילוב של סיפורי גבורתו וגדלותו עם השתלשלות העניינים הבזויה והנפשעת בפרשות כגון זו של בת שבע ואוריה, חש קבס למקרא צוואתו. סגירת חשבונות עלובה, התכחשות לשבועות ולהבטחות, לשון מאפיה המרחיקה כביכול את האחריות ממי שנתן את הפקודה לרצוח, הורָשה של קטנוּת פוליטית המבקשת לדון את מלכות שלמה לדשדוש בכל ביצות הסחי והמאוס שאפיינו את מלכות אביו. ואולי הנורא מכול, כל זה נעטף בלשון מתחסדת הפותחת את הנאום, לאמור: "וְחָזַקְתָּ וְהָיִיתָ לְאִישׁ. וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו לִשְׁמֹר חֻקֹּתָיו מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְעֵדְוֹתָיו כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה לְמַעַן תַּשְׂכִּיל אֵת כָּל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה וְאֵת כָּל אֲשֶׁר תִּפְנֶה שָׁם" (מלכים א ב, 3-2). זה מה שיש לדוד להוריש לבנו? זה האורח שבו הוא מבקש שההיסטוריה תזכור אותו? כך הוא מדמה לעצמו את מסע ההנהגה של שלמה? האם לא ראוי העם למנהיגות, שלא ענייניה האישיים הקטנים, כשלון אישיותה ונכלוליותה לנגד עיניה? האם יוכל שלמה לגבור על מורשה זו ולהקים ממלכה שונה וראויה?
הסיפור אינו מבקש להקל עלינו. אדרבא, הוא תובע מאתנו להביט נכחה אל דמות נפתלת וטרגית זו של דוד, שעד יומו האחרון לא יכול היה להכריע בעד הגדולה ונגד הקטנות, בעד אחריות ההנהגה ונגד הרמייה וההתחשבנות. רבדים מאוחרים יותר של המקרא, ובייחוד מרחביה של פרשנות חז"ל, התקשו מאוד בישרות זו וביקשו להמתיק את הגלולה ככל הניתן. ספר דברי הימים מעלים לחלוטין עניין זה (כמו גם את הסיפור על אדוניה שביקש להמליך את עצמו, מזימה שנכשלה רק בזכות בת שבע ונתן הנביא), ומספק תיאור מרהיב על הכתרתו הפומבית והחגיגית של שלמה ועל תפילתו הנאדרה של אביו במעמד זה. ואילו המדרשים מבליטים בעיקר את הקול המפאר את דוד, ובשיאם קביעתו של רבי יונתן: "כל האומר דוד חטא – אינו אלא טועה" (שבת נ"ו ע"א). כך המירה דמות אחרת לגמרי את זו של הגיבור הטרגי: נעים זמירות ישראל, מלך צדיק, תלמיד חכם, אות מופת להנהגה ראויה ודגם מושלם למלך המשיח.
אבל מסורת ההפטרות (בכל עדות ישראל) אמיצה יותר. את רגעי פרידתו של יעקב ממשפחתו ערב חייו ואת דבריו החגיגיים לכל אחד מבניו היא מאירה דווקא בדברים קשים אלה, שאינם ניתנים לפירוש ממתֵק. את חשבון חייו הנפתל של אבי האומה היא מפרשת דרך חשבון חייו של אבי שושלת המלוכה. מותם אינו מאיר אותם באור יקרות. רגעי הגדולה שבחייהם אינם מכסים על קטנותם וכשליהם. קללתו של יעקב את ראובן שעלה על יצועי אביו ואת שמעון ויהודה שטבחו בבני שכם (בראשית מט, 7-3) מוצבת בשורה אחת עם צוואתו הנכלולית והרצחנית של דוד. ומתוך כך, רמייתו, התנהלותו הבזויה כאב ויתר חולשותיו מוצבות בפרספקטיבה של כשלי דוד במשפחתו ובחייו. קריאת סיום ספר בראשית והמעבר מהסיפור האישי של אבות האומה ואמותיה אל עבר סיפורו של העם עצמו, חייבים להיערך לנוכח האזהרה החמורה שמציב סיפור מנהיגו הגדול של העם. לאלה כן אלה מצפה האתגר של התגברות על הקטנות ועל הכשלים; אלה כן אלה עומדים בפני הסכנה לגייס רטוריקה חגיגית ומיופייפת כדי לכסות על תועבות; אלה כן אלה חייבים להכריע יום יום מה תהא דרכם בעולמו של הקדוש ברוך הוא; אלה כן אלה, מעשיהם יקרבום ומעשיהם ירחיקום.
לא קלה היא ישרות זו. כשם שאין בה הנחות לאישי העבר, כך אינה מניחה למנהיגי ההווה. היא תובעת מהם להירפא משחיתות, להציב את דרך חייו של העם לפני האינטרסים שלהם, להישמר מרטוריקה שקרית הצופנת בחובה עוול ורשע, להרבות שלום וצדק, אהבת אלוהים ואהבת אדם. זו מסורת ישראל כדרך שביקשו להנחיל אותה בעלי ההפטרות. זו מסורת ישראל כדרך שאנו מצווים בה.
שבת שלום