לילה אפל וכבד נופל על המחנה, ואחרי המיית הערב שקט משתרר סביב: הנשים, הילדים, הצאן – שקועים בשינה. מתוך החשיכה מגיח אבי המשפחה, מנער ומעיר את כולם: עוברים לצד השני, הוא מצווה. צל של דאגה מכסה על פניו ושפתיו מתהדקות בנחישות לא אופיינית: עוברים. הילדים, הנשים, הצאן, מתנערים מן השינה וחוצים את הנהר. הקור חודר פנימה ומקפיא, אך הנחישות בפני האב מכריעה אותם. את הקטנים מבין הילדים והצאן הוא נושא בזרועותיו לגדה השנייה. החצייה עוברת בשקט כמעט מוחלט. פה כבשה קטנה פועה, כאן ילד מתייפח, אך האב אינו נסוג מתוכניתו: להעביר את כולם. כולם.
ולמרות תשומת הלב הנוקדנית של האב לכל פרט ולכל פך, משהו חסר. או ליתר דיוק: מישהי חסרה.
בלשון המדרש (בראשית רבה ע"ו ט): ודינה היכן היא?
דינה חוזרת ומבליחה במניין השמות של בני ישראל הבאים מצריימה.
בתיאור הכללי של היציאה אמנם נאמר: "וַיָּבֹאוּ מִצְרָיְמָה יַעֲקֹב וְכָל זַרְעוֹ אִתּו.ֹ בָּנָיו וּבְנֵי בָנָיו אִתּוֹ בְּנֹתָיו וּבְנוֹת בָּנָיו וְכָל זַרְעוֹ הֵבִיא אִתּוֹ מִצְרָיְמָה." (בראשית מ"ו 7-6) – הגורם לנו לתהות על זהותן של בנותיו האחרות, מלבד דינה. עם זאת, אחרי מניין האחים וצאצאיהם, דינה מופיעה בבדידותה, בצמוד לאמה, לאה, ולא כ"בית אב (או אם?)" בפני עצמה:
"אֵלֶּה בְּנֵי לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב בְּפַדַּן אֲרָם וְאֵת דִּינָה בִתּוֹ" (שם, שם, 15).
שנים חולפות. יעקב, שבע ימים, שנים ותלאות, מכנס את בניו על ערש דווי למילים אחרונות: הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם… הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם. (בראשית מ"ט 5-1).
ודינה, היכן היא?
היעדרותה של דינה בולטת שבעתיים על רקע הבקשה המודגשת של יעקב לילדיו להיאסף, להתקבץ יחד ולשמוע את אשר בפיו אליהם, בפרט לאחר שנזכרה בין היורדים והיורדות מצרימה.
היכן הברכה החסרה?
מכאן מתפצלת הדרך שבה אני מבקשת ללכת: לחפש (בנרות!) את נוכחותה של דינה בברכת יעקב לבניו. בה בעת למחות על העדרה ולהשמיע את זעקתה המושתקת על העוול המתמשך, ההדרה, ההדחקה.
חז"ל אמנם לא שואלים על היעדרה של דינה במעמד הברכה, אך הפירוש שהם מציעים ל'ברכות' יעקב לשמעון ולוי והמדרשים שהם רוקמים לתאר את גורלה של דינה מספקים לנו קצה חוט שבו נוכל לאחוז.
ראשית, בסימון הקשר הישיר בין 'ברכת' יעקב לשמעון ולוי לבין מעשה דינה.
"בְּעֵצָה אַחַת עַל שְׁכֶם וְעַל יוֹסֵף", כותב רש"י בלשונו התמציתית, ובגישה דומה נוקטים גם פרשנים מסורתיים רבים נוספים (אבן עזרא, רמב"ן, רד"ק ואחרים), שהולכים בעקבות מדרש רבה, המגולל סדרה ארוכה של עוולות שעשו השניים (וצאצאיהם), וביניהם: "כי באפם הרגו איש – זה חמור אבי שכם" (בראשית רבה על ויחי, פרשה צ"ח ה)
על-פי הפרשנים, מזגם האלים והנקמני של שמעון ולוי, הבא לביטוי במעשה דינה (ומעשה הנקמה הנורא ביוסף), הוא הגורם לגורלם להיות מפוזרים בין נחלותיהם של האחים האחרים.
ושנית, באופן סמוי יותר, קושרים חז"ל חוט גורל מסתורי בין שתי דמויות הדחויות במשפחת יעקב: יוסף ודינה.
על-פי המדרש (ילקוט שמעוני על בראשית כ"ט), יוסף ודינה הם היחידים שכאשר נולדו לא נולד זיווגן עמם, ומסלול החיים הנפתל של כל אחד מהם חִבֵּר ביניהם באורח פלא בהמשך הדרך. בפרקי דרבי אליעזר מופיעה הגרסה על-פיה דינה הרתה לשכם ומהריונה זה נולדה לה בת, אסנת (על שום אסונה ואינוסה): "ירד מיכאל המלאך והורידה למצרים לביתו של פוטיפרע, והייתה אשתו של פוטיפרע עקרה וגדלה עמה כבת." (פרקי דרבי אליעזר פרק ל"ח)
מכאן שאסנת, בת דינה, נישאה ליוסף.
ההסבר המקובל לברכה הכפולה ליוסף הוא שיעקב מעניק ליוסף, בנו האהוב, מעמד של בכורה, ולכן יוסף זוכה לנחלה כפולה, כפי שנהוג ביחס לבן בכור. בד בבד, בין השיטין, נוכל לקרוא את הבחירה הזו כמשקפת ניסיון (נואש ומאוחר) של יעקב לכלול, בדלת האחורית, את דינה בברכתו לבניו, שהרי לפי גרסת פרקי דרבי אליעזר מנשה ואפרים הם נכדיה של דינה!
הדהוד נוסף שעשוי לחזק את הקשר הסמוי בין יוסף לדינה לקוח מהשדה הלשוני. בתיאור מותו של יעקב, בהמשך הפרשה, מיוחס ליוסף הביטוי: " וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם", ביטוי המופיע רק עוד פעם אחת בבראשית: כאשר שכם בן חמור מדבר אל לב הנערה, דינה, ומבקש שתאות להיות לו לאישה (אביבה זורנברג, תהום אל תהום, עמ' 302).
ואפשר אולי להאמין ולדמיין כי ברית הגורל שהמקרא והמדרש טווים בין האח והאחות הדחויים מעניקה נחמה פורתא לכל אחד מהם בדרכו.
לסיום אני מבקשת לחזור לנתיב המקביל, הנתיב המוחה. הסיפור המקראי, באופן עקבי ובלתי מתפשר, בוחר שלא לתת לדינה קול. הנוכחות שלה בסיפורי משפחת יעקב זועקת באילמותה ובכאבה, ומתווספת לעוולה שנעשית בה ובשמה.
בשלהי 2015 התחילה להיפגש קבוצת רבות רפורמיות במטרה לכתוב שפה יהודית-רוחנית לנושא של פגיעות מיניות ואלימות מגדרית. השיח הלך והתפתח מתוך רצון עמוק להביא לחזרתו של הנושא המודחק, ובאופן מטפורי להשמיע את קולה של דינה, הקול שנדחק, הושתק והוכחש במשך מאות שנים. הקבוצה נקראת 'בנות דינה'. עם השנים התרחבה ל-'שבט דינה' ובחרה לציין את שבת פרשת וישלח, הסמוכה ליום המאבק באלימות נגד נשים, כ-'שבת דינה'. שבת דינה היא המקום שבו אנחנו מבקשות לספר את סיפורה של דינה, להשמיע את זעקתה ולדרוש מחדש את דמותה, בתקווה לרקום אותה מחדש אל האריג הצבעוני והמגוון של שבטי ישראל, ולהעניק לה באופן גלוי ופומבי את הברכה החסרה.
שבת שלום