"ג' דברים קולן הולך מסוף העולם ועד סופו והבריות בינתיים ואינם מרגישים ואלו הן:
היום והגשמים והנפש בשעה שהיא יוצאת מן הגוף" (בראשית רבה, ו, ז)
"וְאִשָּׁה אַחַת מִנְּשֵׁי בְנֵי–הַנְּבִיאִים צָעֲקָה אֶל–אֱלִישָׁע לֵאמֹר עַבְדְּךָ אִישִׁי מֵת וְאַתָּה יָדַעְתָּ כִּי עַבְדְּךָ הָיָה יָרֵא אֶת–ה'
וְהַנֹּשֶׁה בָּא לָקַחַת אֶת–שְׁנֵי יְלָדַי לוֹ לַעֲבָדִים."
אשה מנשי בני הנביאים, שאשה מת, צועקת אל אלישע. כמה שלבים רגשיים היה עליה לעבור, עד שהביאה עצמה לצעוק. כמה קווים נחצו, כמה נאלצה לוותר על עצמה, מעצמה, כדי להמשיך ובדוחק לקיים את משפחתה. עד לרגע, שבו הקו הפך אדום ובוהק, ובניגוד לחוק, לשכל הישר ולמוסר, נלקחו ילדיה בידי הנושה.
קו דק מחבר בין האלמנה לבין האשה הגדולה משונם, על אף שונותן הרבה- האחת אשה אלמנה ולה שני ילדים והשנייה אשת איש עקרה ועשירה. האחת עומדת לאבד את כל עולמה והשנייה עומדת בפני ההפתעה הגדולה של חייה. שתיהן נאלצות, כל אחת בדרכה להתנהל בעולם פטריארכלי, רווי דעות קדומות. ובסופו של מחזור הסיפורים, שתיהן תאלצנה לצעוק במרירות, בייאוש, בהבנה שאין להן מה להפסיד. בתווך נגלה עוד אשה צועקת את השבר הגדול של מציאות קשה התלויה בגרמי השמים ובפרי בטן האדמה.
שלוש הנשים משומרון צועקות משום החרדה לגורלן ילדיהן, משום הרעב הגדול, משום חיים שנגזלו ואינם עוד.
האחת, זו האלמנה מההפטרה שלנו, השנייה צועקת אל מלך ישראל לֵאמֹר הוֹשִׁיעָה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ (מלכים ב, ו, 26) והשלישית, זו האשה השנייה מההפטרה שלנו, שהלכה לשבת בארץ פלשתים שבע שנים בשל הרעב הגדול, ובחזרתה וַתֵּצֵא לִצְעֹק אֶל-הַמֶּלֶךְ אֶל-בֵּיתָהּ וְאֶל-שָׂדָהּ (מלכים ד, ח, 3).
שלוש נשים צועקות, וקול צעקתן הולך מסוף העולם ועד סופו ובכל זאת אינן נשמעות. המחבר המקראי לא משאיר להן שום ברירה, אל מול העוולות החברתיות שבתוכן הן מתקיימות, אל מול בגידת האדמה, אל מול בדידותן, הן מביטות עמוק אל תוך חייהן ומתוכן עולה הזעקה.
גם במרחב הסיפורי של חז"ל אנחנו פוגשות בנשים צועקות-צווחות: במסכת בבא בתרא ט, ע"ב מסופר על אמו של אחדבוי, ששימשה בעברה כמינקת של רב ששת והיא זועקת כנגדו על עוול שעשה לבנה. במקום אחר, בסוכה ל"א, ע"א, צווחת זקנה לפני רב נחמן, שכן ראש הגולה וכל החכמים של ראש הגולה גזלו את עציה לבנית סוכה. בבבלי כתובות פ, ע"ב צווחת אשה על רבא בשל העוול שנעשה לה ע"י האיש שלה.
יש בה, בצעקה, מנעד רחב מאד של רגשות, של תעצומות נפש. יש בה בצעקה אלמנט מאיים, כמו גם מגוחך, מעורר לתגובה, כמו גם גורם לאילמות. לא ניתן להתעלם מאשה צועקת או צווחת, במיוחד אם הורגלנו לראות אותה שותקת, מקבלת את הדין, כנועה וצייתנית.
יש בה, בצווחה, חריגה קולית הסוטה מכללי ההתנהגות המקובלים, היא כמו מצביעה על עירומו של המלך, ומבליטה את החריגות האמתית, זו של כל עברייני החוק הנוגשים והמדכאים את החלשות בה.
סיפורי הנשים הצועקות והצווחות במקרא ובספרות חז"ל מועטים. הם בבחינת יוצאי הדופן, המעידים על אלפי סיפורים שלא סופרו, שלא כונסו, על נשים שלא הרימו קול צעקה וקולן נבלע ממש כמו שהן נעלמו ונאלמו בתהום הסיפורים שלא נשמרו.
בשנה החולפת, בעיקר מאז פרוץ מגיפת הקורונה התרבו מקרי האלימות והרצח בתוך המשפחה. 17 נשים נרצחו ע"י בני זוגן מפרוץ המגיפה, 19 נשים נרצחו מתחילת שנת 2020.
רוב הנשים שנרצחו לא יכלו לצעוק, לא ידעו כיצד. חלקן פנו למשטרה ולרשויות הרווחה, כדי לקבל סעד, אולם הסעד היה מקומי וקצר, קולן לא היה רם מספיק. כמה חודשים אחר כך, הן הושתקו. לעד.
ההפטרה השבוע מזמנת לנו את האפשרות לצעוק. לצעוק את כל העוולות הנקראות בפרשת השבוע, לצעוק את העוולות המסופרות בסיפורי ספרי מלכים, לצעוק את העוולות בחיינו, בעולמנו.
קול נוסף ההולך מסוף העולם ועד סופו הוא קול השקט הרועם של האישה שקולה הושתק.
האשה המוכה, המאוימת. זו שנראית תמיד מטופחת מאד, זו שנראית בזוגיות הטובה ביותר, זו המתהלכת בתוכנו בהעמדת פנים תמידית ומעייפת כל כך.
היא השכנה ממול, העובדת בסופר מרקט, המנכ"לית בבנק. היא גרה בהרצליה ובבאר שבע, בקיבוץ ובמושב. היא האחות, והאם, והחברה. היא זו שהחרדות הקיומיות והיום יומיות לא מאפשרות לה לנשום עמוק ורגוע, כל שכן לצעוק.
קול שתיקתה הרועם הולך מסוף העולם ועד סופו, חובר ליום שנגמר, לגשם המחלחל לאדמה הרכה, לקולה של הנשמה היוצאת מהגוף. קול שתיקתה הרועמת נמוג בסוד קולות רבים ועלינו לחלץ אותו, ואותה מתהום השקט אל המציאות הרועשת, החיה, הנושמת.
השבוע נזעק ונצווח במקומן של הנשים שהושתקו. נצווח, כי אנחנו יכולות להשמיע קולנו ללא מורא ופחד, ללא חשש להיתפס כמגוחכות, כהיסטריות, כמשוגעות. נצעק עבורן, כדי שיום אחד הן תוכלנה לצעוק גם עבור נשים אחרות, החיות באילמות תחת אלימות.
שבת שלום