שבת ראשונה משבע שבתות הנחמה. על פי המסורת מיד עם סיום צום ט' באב יש להפטיר עד ראש השנה בעניני נחמה כדי להדגיש שאחרי האובדן הגדול תגיע גם הנחמה. מפטירים: ישעיהו מ' 16-1 על פי מנהג איטליה. ההפטרה המסורתית ישעיהו מ', 1-26.
*****
נחמו
הגוף עייף. השרירים כואבים. העור צרוב משעות בשמש.
פה ושם נתן למצוא עליו במפתיע כתם כחול מהתזה של מכתזית. הגרון ניחר. הלב שבור.
ממרחקים קורא לנו הנביא – נחמו. נחמו.
ולראשונה בחיינו
הקריאה שלנו בו בתחילת חודש אב
הופכת לנו את הקרביים.
לא אליהם הוא מדבר
לדור שיצא לגולה בבבל, לדור הבורח למצרים מפני זעם הבבלים,
אלא אלינו. ממש.
נחמו. נחמו
ואנחנו שדימינו עצמנו תמיד
לדור שיצא ממצרים וזכה להיכנס ולבנות את הארץ המובטחת
אנחנו שבשמחה מובנת מאליה הזדהינו שנה אחר שנה אחר שנה בליל הסדר עם העם היוצא ממצרים
מוצאים את עצמנו לפתע עומדים נבוכים
בצד השני של מטבע הגאולה, כפסע מחורבן אפשרי. על סיפה של גלות חברתית. מדינית. רוחנית…
נחמו נחמו קורא לנו הנביא
ולראשונה אולי אי פעם בחיינו
אנו נדרשים באמת לעמוד ולתהות
כיצד..
הכאב הרי חי מדי. קרוב מדי. כמו גם הכעס. והחרדה.
כולם בדרכם דורשים עכשיו את מקומם על במת גופנו: בחריקת הלסת, בכסיסת ציפורן, בנדודי שינה, בנשימה מואצת, בהתפרצות של זעם, בהתכנסות ודכאון ….
וזה בסדר
לתת להם את הרגע הזה ולהכיר בהם.
לתת להם לחלוף בגוף, בנשימה, בנשמה.
אבל לא לבד
כי אנחנו לא לבד
נחמו נחמו עמי
כי אנחנו חלק ממאות. ואלפים. ורבבות. שכואבים את אותו הכאב. וחולקים את אותם נדודי השינה
ואת אותו הכיווץ בבטן ואת אותה התקווה שעוד ננצח.
נחמו, נחמו …
ברבים ולא ביחיד
במעגל, במפגש, בשיח, בחיבור, בחיבוק, בשיתוף,
בקהילה, במשפחה.
נחמו נחמו…
בעיניים הטובות שפגשנו בדרך
במי שצעד אתנו שכם אל שכם
חלק אתנו מים. ופרי. ומן. ודגל.
באלו, בנו ובעצמנו נתנחם ונאמין
ביכולת שלנו להמשיך ולבנות כאן בית ראוי
ובהפיכת העקב שלנו למישור.
לא בזעם
כי אם ברוך,
ואמונה
והתמדה
ואהבה
ודבור הלב על ירושלים
ברוך אתה ה', הנותן ליעף כח ולאין עונים עצמה ירבה.
שבת שלום