יחזקאל כ"ח, 25 – כ"ט, 21 (כל המנהגים). המלצה רפורמית יחזקאל כ"ח, 25 – כ"ט, 7 + 21.
מנהג קהילת כל הנשמה: ישעיהו י"ט 25-11.
הפטרת השבוע היא מספר יחזקאל והוא הנביא הגדול השלישי והאחרון. הוא מנבא את חזונותיו מהגלות בבבל וחי בקרב קהילת הגולים. הנבואה זו יחזקאל מדבר בשם ה' המגנה את הפרעה שבמצרים של זמנו וחוזה את נפילתו וחורבן ארצו, לרבות על ידי הכובש הבבלי נבוכדנצר. הנושא הזה מתכתב עם פרשת השבוע "וארא" שהיא החלק השני בסאגה שבה משה עומל לשחרר את בני ישראל מעבדות. גם בסיפור הזה, ה' ופרעה מתוארים בתור יריבים המתחרים במאבקי כוח, וכפי שכולנו יודעים, ה' מנצח.
אשתף שמלכתחילה קשה לי עם ההפטרה הזאת. בקטע הזה, ה' הוא נקמן כועס. למשל ה' אומר: "דַּבֵּר וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר אֲדֹנָי אלהים הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי׃ וְנָתַתִּי חַחִים בִּלְחָיֶיךָ וְהִדְבַּקְתִּי דְגַת יְאֹרֶיךָ בְּקַשְׂקְשֹׂתֶיךָ וְהַעֲלִיתִיךָ מִתּוֹךְ יְאֹרֶיךָ וְאֵת כׇּל דְּגַת יְאֹרֶיךָ בְּקַשְׂקְשֹׂתֶיךָ תִּדְבָּק׃ וּנְטַשְׁתִּיךָ הַמִּדְבָּרָה אוֹתְךָ וְאֵת כׇּל דְּגַת יְאֹרֶיךָ עַל־פְּנֵי הַשָּׂדֶה תִּפּוֹל לֹא תֵאָסֵף וְלֹא תִקָּבֵץ לְחַיַּת הָאָרֶץ וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם נְתַתִּיךָ לְאׇכְלָה׃" (יחזקאל כ"ט, 5-3)
בפסוקים אחרים, אנחנו פוגשים את "אלוהי ההיסטוריה". ה' הוא המושך בחוטים באופן פעיל, והוא מחליט מי ימלוך באיזה תקופה ובאיזה נסיבות, שכתוב (יחזקאל כ"ט, 9-8): "לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי אלהים הִנְנִי מֵבִיא עָלַיִךְ חָרֶב וְהִכְרַתִּי מִמֵּךְ אָדָם וּבְהֵמָה׃ וְהָיְתָה אֶרֶץ מִצְרַיִם לִשְׁמָמָה וְחׇרְבָּה וְיָדְעוּ כִּי־אֲנִי ה' יַעַן אָמַר יְאֹר לִי וַאֲנִי עָשִׂיתִי."
אם המשימה שלי היא לזקק איזו חכמה מהפסוקים האלה או איזו השראה לחיינו, אני כבר מכריזה על כישלון. אבל אני לא רואה את המשימה שלי בצורה כזאת. אני רואה כאן הזדמנות להביא את תפיסתי כאדם דתיה מאמינה שמותר לנו לא להסכים עם הטקסט המקראי.
הרבה פעמים אני יושבת מול תלמיד בר מצווה, לפעמים מלוּוה בהוריו, ולומדים יחד את הפרשה שלו. לפעמים זאת ההתמודדות הראשונה שלו עם שאלות תיאולוגיות וחיפוש אחר אמונה. כשאנחנו פוגשים טקסט כמו יחזקאל כ"ט, אני רואה את הקושי שלהם להאמין באל קנאי, כועס ונקמן. למעשה, אלוהי התנ"ך לפעמים מזכיר לי ילד קטן בהתקף זעם או רודן מתוסכל כשאנשים מתנגדים לשיגעונות שלו.
זאת הזדמנות להזכיר לכולנו שאלוהי התנ"ך הוא לא סוף פסוק בתפיסות האלוהות ביהדות. אני מאוד אוהבת ללמד קורסים בתיאולוגיה יהודית. לצערי, אני רואה שקשה לאנשים להקדיש זמן ואנרגיה להתבוננות באלוהות. זה דורש אומץ מסוים לחשוף את עצמנו לשאלות הגדולות שמעוררות פחדים ולמפגש עם הלא נודע ועם הבלתי נמנע. לדבר על ה' ואמונה זו שיחה עמוקה, ומהניסיון שלי אנחנו יוצאים מזה חזקים ומחוזקים.
האם ה' מתערב בהיסטוריה כפי שהנביא יחזקאל טוען? אני מבקשת להביא טעימה של טקסטים יהודים שאינם מקראיים כדי להתבונן בשאלה הזאת. הייתי חוקרת, למשל, את תפיסת הרמב"ם (שחי בספרד ובמצרים במאה ה-12) (מורה נבוכים חלק א פרק סט), ש"האלוה יתברך (הוא) העילה הראשונה והסיבה הראשונה." הרמב"ם מפתח תפיסה בהשראת הפילוסוף היווני אריסטו שה' התחיל את העולם, אבל אולי הוא לא בהכרח מעורב בחיי היומיום.
אני יכולה להביא את הרבנים שחיברו את מדרש רבה הטוען שמאז שברא את העולם, ה' עסוק במעשה קשה ביותר – משדך זוגות. כאן, ה' מפגין מעורבות בחיי האנושות דרך דאגה וחמלה עצומה.
אפשר ללמד על תורת יצחק לוריא (האר"י – צפת במאה ה-16) שאומרת שכל אדם שעושה טוב ומקיים מצוות משתתף בתיקון העולם ומעצים את הקשר שלו עם ה'. כך, המעורבות של ה' בעולם היא הקשר האישי בינו לבין האדם.
אני גם שואבת מחכמת התיאולוגים של זמננו כמו הרב הבריטי לואי ג'ייקובס (המאה ה-20) שאמר, "ה' יכול להיות נשגב (מרוחק) ואישי כאחד. האבולוציה של הבנת האלוהות שלנו משקפת את ההתגלות המתמשכת של ה' בעולם שהוא ברא." Contemporary Jewish Theology, pp. 98, 99) ) הוא מעלה את האפשרות שה' לפעמים מעורב ולפעמים מרוחק, וזה קשור למודעות שלנו.
אני יכולה לנסות להבין את נבואת יחזקאל בהקשר של תקופתו ומצבו. אולי דעתו משקפת דעה נפוצה בקרב העמים והתרבויות בעת ההיא. יכול להיות שגם היום זאת תיאולוגיה שמרגיעה אנשים ומסדרים להם את העולם. אבל יהדות היא לא חד מחשבתית. יהדות שואלת שאלות, מעלה טענות מכאן ולכאן, לומדת מהסביבה ומעבדת אותה לאור המסורת. בסוף ספר איכה שמבכה את חורבן בית המקדש הראשון, הדובר מבקש מה', "חדש ימינו כקדם". אנחנו תמיד בדיאלוג עם העבר, אבל אנחנו חיים בהווה ופנינו לעתיד.
שבת שלום