סיפור חסידי ידוע מספר לנו על תלמיד מתחכם שבא אל רבו ובידו הקפוצה פרפר.
ניגש התלמיד אל הרב ואומר לו: כבוד הרב, אתה ידוע כאיש חכם, אמור לי –האם הפרפר שבידי חי או מת?
חשב הרב והבין שאין באפשרותו לתת תשובה נכונה. הרי אם יאמר שהפרפר חי – ימחץ התלמיד את הפרפר, אם יאמר כי הפרפר מת – ישחרר אותו התלמיד לחופשי.
ענה הרב: אם חי הפרפר, או מת הפרפר – בידך הדבר.
***
בשבת הגדול , השבת האחרונה לפני ליל הסדר, אנחנו קוראים הפטרה מיוחדת בספר מלאכי, ומסיימים בפסוק: "הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא".
מה תפקידו של אליהו הנביא כאן בין המילים המפחידות "יום ה' הגדול והנורא"? מה קרה לסבא החביב שלנו שבא לשתות יין בליל הסדר?
במקרא, כידוע, אליהו הנביא רחוק מלהיות דמות חביבה ומעוררת אמפטיה. בספר מלכים א הוא מתואר שוב ושוב כדמות קנאית ומרירה. "קנא קנאתי לה' אלהי צבאות כי עזבו בריתך בני ישראל את מזבחותיך הרסו ואת נביאיך הרגו בחרב ואותר אני לבדי". (מלכים א י"ט 14). אליהו מסתובב בעולם בתחושה שרק הוא נותר נאמן לאלוהים, ומתוך תודעה זו – הוא אלים, קנאי וממורמר.
חז"ל לא רצו להשאיר את דמותו של אליהו באופן זה, והם העניקו לו "עונש חינוכי":
נגלה עליו הקב"ה ואמר לו: מה לך פה אליהו?
אמר לו: קנא קנאתי
אמר לו הקב"ה: לעולם אתה מקנא, חייך שאין ישראל עושין ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך,
מכאן התקינו חכמים שיהו עושין מושב כבוד למלאך הברית" (פרקי דרבי אליעזר כט).
על פי המדרש, אלוהים מתנגד לנרטיב של אליהו –שרק הוא לבדו שומר על הברית עם אלוהים, ולכן מחייב אותו לבוא ולראות בעצמו כיצד עם ישראל כולו שומר את בריתו. זה המקור למנהג "כסא אליהו" בשעת ברית המילה.
הפסוק מההפטרה שלנו מציג את אליהו כמנבא יום הבשורה – כמביא איתו את "יום ה' הגדול והנורא". מכאן נבעה התפיסה שכאשר יש מחלוקת שאי אפשר להכריע בה, ממתינים עד שאליהו התשבי ישוב ויופיע – תשבי יתרץ קושיות ובעיות – ובקיצור תיק"ו.
מנהג "כוס אליהו" נובע ממחלוקת דומה – האם יש לשתות ארבע או חמש כוסות, ואליהו משמש או כמייצג הגאולה החמישית (שטרם הגיעה) או ככתובת למחלוקת ביו שתי הדעות.
חז"ל, למרבה ההפתעה, הפכו את אליהו הנביא למשכין השלום הגדול. הנביא הפסקני והקנאי הזה, הפך להיות הדמות העתידית של מיישב הסכסוכים ובינתיים – הוא מגיע לבקר אותנו בכל ליל סדר ובכל ברית מילה ואנו מתגעגעים אליו בסיומה של כל הבדלה.
אך מה לדמותו של אליהו ולנו, בשנה שבה נחגוג את ליל הסדר בצל הקורונה? מה לסיפורי חז"ל ולעצבות שבה אנו שרויים?
חז"ל מלמדים אותנו את כוחו של הסיפור. ליל הסדר עצמו הוא הוכחה ניצחת לכוחו של סיפור טוב לעצב תודעה של חירות ושל אחריות. כשחז"ל מעצבים את דמותו של אליהו הם לוקחים אחריות על הסיפור ומסייעים לנו ליצור דמות שאליה אנחנו מתגעגעים וכמהים.
כיצד נספר את סיפור ליל הסדר תש"פ לעצמנו, לילדים ולנכדים שלנו: האם כסיפור טראגי בו נמנעה מאיתנו באכזריות היכולת לחגוג את חג הפסח עם הקרובים לנו, חג של אימה ושל בדידות? או שמא נבחר להעלות על נס את האחריות החברתית של כולנו, את ההתגייסות של גדולים וקטנים להימנע מדברים אהובים כדי להבטיח את בריאותם של הקשישים והחולים?
האם נצליח לספר סיפור המעלה על נס את ההתחשבות והנדיבות? ליל סדר המעניק גאווה ותקווה לקראת החגים הבאים?
האם החג יהיה עצוב ונורא או דווקא מעניק השראה לנדיבות ולאחריות?
בידינו הדבר. (ואל תשכחו לשטוף ידיים…)
שבת שלום וחג כשר ושמח