מוקדש לזכרה של אמי פנינה ברג לבית אלבר שבשבת הגדול השנה ימלאו 99 להוולדה.
השבת שלפני חג הפסח המתייחדת במנהג שבה מתכוננים לליל הסדר על ידי חזרה על חלק נכבד מתוך ההגדה. מפטירים בהפטרה המיוחדת לשבת זו: מלאכי ג' 24-4. חוזרים בסוף הקריאה על הפסוק "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא", על מנת לסיים את ספרי תרי עשר בסימן נחמה (השבת נקראת 'שבת הגדול' ולא 'הגדולה', כמתבקש, בגלל פסוק זה).
****
יום אדוני הוא זמן הגאולה לעתיד לבוא. יהודים רבים מצפים לו, בעיקר לקראת ערב פסח בו אנחנו חוגגים את הגאולה המכוננת – יציאת מצריים.
לפי הנביא מלאכי, הסוגר את ספרי הנביאים, יום ה' הגדול שלעתיד הוא היום בו תחול הגאולה העתידית. רצון שכזה לצאת ממצריים שבהווה.
אבל העתיד הזה ממש רחוק ומה לנו ולו? יש זמנים בהם הציפיה הזאת נעשית מסוכנת במיוחד.
אמא שלי – פנינה – נולדה בשבת הגדול. ידעתי זאת הרבה לפני שידעתי מהי שבת הגדול.
עבורי, באופן האישי ביותר, לידת אימי הוא יום של גאולה, כי לידתה היא זו שהביאה ללידתי אני.
חצי שנה לאחר לידתה זכתה אימי לעלות ארצה עם הוריה הצעירים סבתא מרים וסבא יעקב. סבא רצה להיות פועל עברי בתעשיה בארץ ישראל. הוא השתלב במפעל המלט נשר. וכך כבר בגיל חצי שנה זכתה אימי לגאולה. הוריה עשו מעשה ציוני, שבזכותו היא גדלה כצברית בארץ ישראל הנבנית.
אמא גדלה כבת של עולים בעירת העולים נשר, וכשהגיעה לגיל תיכון, התקבלה להתחנך בבית הספר הריאלי בחיפה. גם זו היתה סוג של גאולה עבורה. חווית הלימוד בבית הספר הריאלי והחינוך הטוב שקיבלה שם השפיעו על חייה הבוגרים.
עם סיום התיכון ובמעשה של מרד נעורים, עזבה אמא את הוריה בנשר והצטרפה לקבוצה של עולים שהכינה עצמה לייסוד קיבוץ. בכך היא הביאה את העברית המדוברת לעולי גורדוניה מגרמניה ואוסטריה, ומהר מאוד התאהבה באבי ונישאה לו. גאולה ממשית!
בהמשך, קמה מדינת ישראל (ומלחמת העולם אותה הם חוו מכאן), נולדו להם ארבעה ילדים, ואמא חינכה דורות של ילדי קיבוץ באהבה גדולה.
אמא לא היתה נביאה, וגם כשלימדה תנ"ך לא התלהבה במיוחד מנבואותיו ומעשיו של אליהו הנביא.
הגאולה שהיא הביאה לעולם מתבטאת ב-12 נכדות ונכדים שנולדו ממנה, וכולם מגדלים את ילדיהם ברחבי מדינת ישראל . ובהרבה מאוד תלמידים וחניכים שזוכרים את אהבתה להם ולמה שלמדה אותם (בעיקר תנ"ך).
אמא שכלה את בנה השלישי קובי, במלחמת יום כפור, וחרף חיי הגאולה לא בא יום אדוני הגדול והנורא. שנתיים לאחר המלחמה הארורה ההיא הסתיימו חייה של אימי, ויום אדוני הגדול עדיין לא בא.
ואני מבקשת, דוקא בימים אלה להסתייג מהציפיה ל"יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא". הציפיה ליום הזה מטשטשת את גודל כל אחד מהארועים משני החיים בחייה של אימי, בחיי ובחיינו.
דוקא בשבוע בו אנחנו נאבקים למען החיים המשותפים, חיי החופש, והעתיד המשותף לנו כאן במדינה ישראל, נראה כי יש בה בציפיה ל"יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא" בימינו סכנה יותר מסיכוי. קשה להתשתחרר מדמות הנביא שגוזר רעב ובצורת בשם דבקותו בקדוש ברוך הוא. אני מעדיפה להמשיך לצאת ממצריים לנדוד במדבר החיים, ליצור ולהרבות חיים, לבנות קהילה, ולהתנגד לכוחניות ולרשע.
ועם כל אלה, כשאני חושבת על שבת הגדול נפשי יוצאת אל אמא שלי.
שבת שלום ופסח שמח וכשר