וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת, זָהָב טָהוֹר; מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה, יְרֵכָהּ וְקָנָהּ, גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ, מִמֶּנָּה יִהְיוּ. (שמות כה לא)
בתחילת ימי המלחמה הייתה לרגע תחושה שהנה, למרות המכה הכואבת, למרות השכול, הנה, למדנו משהו על עצמנו כעם. למדנו על חשיבותה של האחדות, של קבלת דעות האחר, למדנו על מחיר הפילוג, ומחיר היהירות. שכם אל שכם יצאו חיילים וחיילות ממגזרים שונים בחברה להלחם על הבית, לסכן את גופם ואת נפשם עבור ארץ ישראל, בזמן שבעורף החברה האזרחית התגייסה לתמוך במפונים, בחקלאים, בחיילים, במשפחות הנופלים והחטופים ועוד. אך ככל שעבר הזמן, הרגע הזה, ההתגייסות הזאת הלכה ונשחקה. וכמו הרגל ישן ומגונה שקשה להתנער ממנו, חזרנו כולנו, אט אט, לעמדותינו מפעם. מי לימין. מי לשמאל. מי לנקודת התצפית החילונית, מי לדתית. ובין האחד לשני חוזרת ונפערת לה התהום.
קל עד מאוד להיסחף לשם.
להרגלים ההם. לכעסים ההם. להאשמות ההם.
לחלוקה הבינארית ההיא הרואה בדעתו של האחר כדעה פסולה. מנוונת. מנותקת.
ולאור העובדה שכל זה קורה לנו בזמן שהתותחים רועמים, ובמקום סוף למלחמה אנו מוצאים את עצמנו שוקעים עמוק יותר בבוץ, הייאוש והכעס, נדמה, רק עולים, וגוברים.
לכן הקריאה בפרשת השבוע שלנו, פרשת תרומה, מעוררת צביטה עזה בלב.
שכן הנה ממש לפנינו מציגה לנו הפרשה העוסקת רובה ככולה במצוות הקשורות בבנין המשכן – את האופן האידילי לבניית האומה הראויה לבניית אותו המשכן בתוכה :
את הכסף והחומר לבנייה יש להביא לא בכיפוף הזרוע אלה בתרומה, בנדיבות הלב. ללמדנו שאת החומרים שמהם אנו רוצים לבנות אומה ראויה יש להביא מרצון, ואהבה ותחושה של שותפות גורל.
ובלב המשכן יש להציב את ארון הברית ללמדנו שבלב האומה צריכה לשכון חוקה ובה חקוקים חוקי האומה המושתתים על אמונה במוסר אלוהי ובקדושת צלם האדם, חוקים שלמענם אנו מוכנים להלחם ואף למות ושבשמם אנו רוצים ומצווים לבנות ארץ טובה יותר, מדינה טובה ועולם טוב יותר.
שולחן ללחם הפנים – ללמדנו על החובה שיש לנו לדאוג תמיד להזנה ברת השגה של החלש, של העני ושל הנזקק בחברה.
מנורה. מנורה שתאיר לנו את הדרך לא בסנוורים של צדק שורף ומוחק כל, אלה באור רך, מקפץ, שובב, המשאיר מקום גם של כבוד גם לחושך, לצל ולאפלה. מנורה שתהיה עשויה מצד אחד ממקשה אחת, אך כמו כל כלי בית המקדש, מקשה שנוצרה מצירופם של כלל תרומות בני ישראל – על כל הגוונים שלהם, הקולות שלהם, הדעות שלהם, האמונות שלהם. מקשה לא של אחידות, אלה של אחדות.
ולבסוף – משכן ארעי, הבנוי מקרשים ועטוף בדים ועורות עיזים. משכן צנוע וגמיש שאפשר ברגע לקפל כי אלוהים נמצא בכל מקום שאליו נבקש לקחת אותו, ואת הלימוד הגלום שכאן יעשה ותעשה כל אחד ואחת לעצמו ולעצמה.
האם נמשיך לפלג ולהתפלג עד לגלות נוספת?
או שאולי נתעשת ונצליח לבסוף לבנות לנו כאן משכן אמת?
האם כל אחד מאתנו ייקח בעלות על אלוהים או שנצליח לתת לאלוהים על כל רבדיו לשכון בתוכנו?
האם נזלזל ונדחה זה את תרומתו של זה או שמא נצליח להבין ולקבל האחד את השני למרות המתחים והשוני?
למרות שחזו בפלא של קריעת ים סוף, חזרו מיד אחריה בני ישראל להתמרמר ולריב עם משה ואלוהים
ולמרות שעמדו פנים מול פנים עם אלוהים למרגלות הר סיני, בנו בני ישראל עגל מוזהב, ועבדו אותו.
ללמדנו שלא די באירוע מטלטל אחד או שניים, לשנות את הרגלינו.
בני ישראל נדרשו ל-40 שנים של עבודה רוחנית במדבר כדי להכין את עצמם רוחנית לכניסה לארץ המובטחת.
מה נדרש היום מאתנו?
שבת שלום