וַיִּסֹּב שְׁמוּאֵל לָלֶכֶת וַיַּחֲזֵק בִּכְנַף מְעִילוֹ וַיִּקָּרַע. וַיֹּאמֶר אֵלָיו שְׁמוּאֵל קָרַע ה' אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ.
וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם.
הפטרת זכור מגשרת בין פרשת זכור שבתורה לבין פורים ומגילת אסתר. פרשת זכור (דברים כה, 17-19 סוף פרשת כי תצא) נקראת בשבת שלפני פורים כתוספת לפרשת השבוע הרגילה ומכוננת את המצווה למחות את זכר עמלק מתחת השמים. ההפטרה לשבת זו פורשת את הניסיון לממש מצווה זו בפועל. שאול נתבע להילחם בעמלק, לנצחם, ולהשמידם עד תום; מנער ועד זקן, איש ואישה, אדם ובהמה. שאול בן קיש מממש צו זה כמעט במלואו ומותיר את אגג מלך עמלק (ואת הצאן והבקר) בחיים. על כך הוא נענש באובדן מלכותו בידי האל ובידי שלוחו, שמואל שאף משסף את אגג, היינו רוצחו נפש. המגילה מצידה, שבה ומפגישה באורח טרגי ואלים את מרדכי, צאצאו של קיש, עם המן, המכונה אגגי. מפגש הדמים ביניהם מוביל מלכתחילה לניסיון להשמדת עם ישראל כולו ומסתיים בטבח בשונאי ישראל ובתליית המן וכל צאצאיו.
נעיין אפוא בסיפורם של שמואל ושאול, בדילמות הדתיות הקשות שהוא מעורר וברמזי אי הנחת המתעוררים אצל גיבוריו, שאול ושמואל. נשאל האם הללו עמדו במבחן של התייצבות נוכח צו האל או שמא כשלו בו. ובייחוד נשאל מה המצווה שמציבים לנו טקסט מקראי קשה ובעייתי זה והטקסט של פרשת זכור. כיצד נקיים מצווה זו בחיינו.
הצו האלוהי להשמיד את עמלק (ובלשון הכתוב 'להחרים' אותם) ברור וחד. אמנם לא התקיימו עדיין התנאים שהציבה התורה לקיום מצוות מחיית עמלק, ועדיין לא נח העם מכל אויביו בארצו. אולם נוסדה לראשונה מלוכה בישראל, והאל מודיע שעתה השעה להילחם בעמלק ולהשמידם. וכך מצוּוה שמואל לצוות את המלך שהכתיר: לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר. הדברים מעוררים חלחלה עמוקה, ונראה שכבר בניסוח הצו מתבטאת, ולו ברמז, מודעות לחלחלה זו. שהרי, שמואל (או האל) כאילו אומר שיש ויש לצפות שתתעורר חמלה ושיהיה קושי בביצוע הפקודה. אחרת לא היה צריך להזהיר שלא לחמול, שלא להניח לחמלה להכתיב את דרכי הפעולה. המלבי"ם (מאיר ליבוש בן יחיאל מיכל וייזר, פרשן חרדי בן המאה הי"ט) מבקש לדייק במושג זה ובתוך כך מעניק משמעות ל'סכנה' של ההתנגדות לביצוע הצו האלוהי. חמלה, הוא קובע, אינה רחמים. מובן מאליו שרגש הרחמים יתעורר בקרב הנקראים לעשות את המעשה הנורא. עליהם להתגבר על כך. ואילו חמלה היא עמדה הכרתית (ואנו נוסיף מוסרית) שהמעשה הנתבע אינו ראוי והנרצחים הפוטנציאליים אינם בני מוות. אמת, המלבי"ם מגייס הבחנה זו כדי לשרטט בעזרתה את גודל חטאו של שאול שבהמשך הסיפור חמל על אגג (ועל הצאן) ולא טבח בהם, אולם מותר – ואף חובה – עלינו לקרוא את דבריו גם מתוך מגמה הפוכה. מותר, וחובה, לשאול האם שמאול או שאול עצרו כדי לזעוק ולומר שהצו האלוהי סותר את "לא תרצח" שהשמיע לנו אל זה עצמו? האם הבינו שמצווה עליהם להפעיל שיקול דעת מוסרי, שאם לא כן יימצאו מחללים שם שמים?
נראה ששמואל אינו מוטרד מתוכן הצו והוא מוסרו במלואו לשאול. גם שאול אינו מסרב, והוא יוצא לקרב ולטבח בלא היסוס. רק במהלך האירועים מתעוררת חמלתו – לא על הילדים והזקנים, לא על הנשים והגברים שבלשוננו היינו מכנים "לא מעורבים" – אלא על מלך עמלק, אגג, ועל הצאן והבקר, שניתן לשלול שלל. בתודעתו הוא מי שמילא את הצו. הוא שמח בכך וגאה על כך. ובראותו את שמואל הקרב ובא, הוא מכריז בשמחה הקימתי את דבר ה'. רק כשיתברר לו חרון אפו של האל על כך שהטבח הושלם רק בחלקו הגדול והמכריע ולא במלואו, תתעוררנה ההנמקות בדבר החמלה ובדבר הרצון להקריב את הצאן לאל. אין תמה שתירוצים אלה נדחים מיסודם.
ומה באשר לשמואל? אמנם, הצו האלוהי לא עורר אותו למחאה ולסרבנות, אולם חרון אפו מתעורר נוכח דברי האל לאמור "נִחַמְתִּי כִּי הִמְלַכְתִּי אֶת שָׁאוּל לְמֶלֶךְ כִּי שָׁב מֵאַחֲרַי וְאֶת דְּבָרַי לֹא הֵקִים". הוא זועק לאלוהיו כל הלילה, ורק משהתברר שהאל לא ישוב בו מהחלטתו, הוא יוצא לפגוש את שאול ולבשר לו את הבשורה המרה. לכאורה, מרגע שיצא לדרכו זו הוא מתייצב במלוא העוז כשליחו הנאמן של האל, המבטא בעוז ובצלילות רבה את דבר שולחו. הוא מוכיח חריפות את שאול על שנכנע לדבריו לרצון העם ועט אל השלל; הוא קובע עקרונית ששמיעה בקול האל חשובה לאין ערוך יותר מעולות וזבחים (כתירוצו של שאול שהכוונה לא הייתה לשלל אלא לעבודת האל), והוא מסרב בתוקף לקבל את דברי התשובה וההכאה על חטא של שאול. "קרע ה' את ממלכות ישראל היום מעליך ונתנה לרעך הטוב ממך. וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להינחם". רק בסיומו של הדו שיח הנורא והמשפיל הזה, הוא נאות לבקשת שאול לצאת עימו אל זקני ישראל ואל העם ולכבדו בפניהם. אז גם ישלים את מעשה הטבח וישסף את אגג ההולך מעדנות מתוך שכנוע שסר מר המוות (ממנו, כמובן, לא מבני עמו שחוסלו עד אחד).
ואולם, דווקא בדבריו האחרונים של שמואל, "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם", מבצבצת אולי סערת נפש והתלבטות דתית שאין הוא יכול להוציאה לאור בגלוי. מה תוקפה הדתי והמוסרי של קביעה מוזרה זו שהאל אינו ניחם; שרק אדם ניחם? רק אתמול פתח האל עצמו ואמר לו שהוא ניחם על שהמליך את שאול. זה היה היסוד לחרון אפו של שמואל, זה היה הבסיס לשליחותו אליו. אם דברים אלה, המקשרים 'הינחמות' של האל לשקר, היו נכונים וראויים, איזה מקום היה לתפילתו של משה בעת מעשה העגל "שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ״? כיצד אפשר היה שתפילתו תיענה, לאמור: "וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּו"? (שמות לב, 13-14). אילו הייתה אמת בדברי שמואל, לא היה מקום לספר יונה, שכל כולו לימוד שצודקים תושבי נינווה, הקוראים: "מִי יוֹדֵעַ יָשׁוּב וְנִחַם הָאֱלֹהִים וְשָׁב מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְלֹא נֹאבֵד" (יונה ג, 9); ולא יונה המלין על כך שהאל עשוי שלא לקיים את דברו, שהוא מחכה לשבים אליו באמת. אילו היה בסיס לדברי שמואל, כיצד היה אפשר שאנו נעמוד בתפילה? כיצד היינו יכולים לומר שתפילה ותשובה וצדקה מעבירים את רוע הגזרה? יתרה מכך, אם שמואל עצמו היה מאמין בדברים אלה, כיצד היה זועק אל אלוהיו כל הלילה למען תבוטל הגזרה?
נראה אפוא, ששמואל יודע גם יודע שדבריו דברי הבל הם. הוא יודע שהם סותרים את כל מהותה של תורה ואת כל מהותה של השליחות הנבואית. הם פורצים מפיו כמחאה חבויה כנגד האל שלא שמע לתפילתו, שלא איפשר לו לקבל את דברי התשובה של שאול. הם הודאתו שלו בכישלונו. הם מצביעים על המידה שבה מצפונו אינו נקי. אבל הם גם מוגבלים מאוד. שמואל מבין היטב שהעונש האלוהי הניתן לשאול הוא חסר פרופורציה, בלתי מוצדק ואכזרי. הוא מבין היטב שהיה עליו לסרב לבשר את הדברים של האל לשאול, שתפקידו של עובד האל אינו לקיים כל צו, אלא להציב את מצפונו ואת תודעתו הדתית כנגד מה שניבט כצו האל. אבל כמו שאול הוא כשל ביישומה של תובנה יסודית זו ביחס לצו ההשמדה של עמלק, למצווה למחות עם, לעשיית הג'נוסייד למעשה דתי. ועל כך עדיין אין בו חרטה, על כך לא מתעורר בו הצורך לעשות תשובה לפני האל שאת חובתו כלפיו לא מילא.
חז"ל ראו בשמיעת פרשת "זכור" מצווה מדאורייתא שהכול מחויבים ומחויבות בה. הם צירפו אליה את ההפטרה המפרשת, על פי דרכה, מה משמעותו הנוראה של פשט דברי הכתוב "מחה תמחה את זכר עמלק מתחת השמים". ההפטרה קשה ומאכזבת, מותירה את קוראיה נבוכים ומזועזעים. בקהילות רפורמיות רבות בצפון אמריקה בוחרים שלא לקרוא אותה. במקומה קוראים, תוך חריגה ברורה מהכלל שהפטרות הן פרקים מספרי ה"נביאים" שבתנ"ך, פרקים ממגילת אסתר. אנו בוחרים לקרוא את ההפטרה כשם שאנו בוחרים לקרוא את פרשת זכור – ולהתענות איתן. אנחנו מאמינים שאנו מצוּוים להעניק למצוות קריאת פרשת זכור את משמעה הדתי; לקרוא על מנת לסרב, אנחנו מצוּוים להעניק למצווה זו את משמעה הדתי. להציב במרכז השבת הזאת את הקריאה ואת ההפטרה – על מנת לומר בקול גדול "לא עוד". אנחנו מצוּוים ללמוד מכישלונם של שמואל ושל שאול, ללמוד לבחון בלב פתוח ובמלוא כוחה של רוחנו את מה שניבט אלינו כצו האל וכדברה של המסורת. אנחנו נתבעים לדעת שהאל מצפה לסירובנו, שהמסורת זקוקה לכוחנו המרפא. אנחנו מצווים, למען חיינו, לזכור את עמלק ואת חטאו, ולזכור גם החטא הגלום במצווה להחרים ולא לחמול. זו דרכנו לשמוע בקול ה', זה הנתיב שבו נקיים – בישראל, בימינו – את המורשת שמנחיל לנו סיפורו של מלך ישראל הראשון.
שבת שלום