וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית בְּחֹדֶשׁ זִו הוּא הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לִמְלֹךְ שְׁלֹמֹה עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּבֶן הַבַּיִת לַ–ה' (מל"א ו', א)
הגיע הרגע. שלמה המלך בונה את בית המקדש. אחרי שנים רבות, אחרי האיסור האלוהי על דוד אביו שלא יבנה את בית האלוהים משום היותו מלך לוחם, שלמה, מלך השלום, זוכה ובונה את בית המקדש. איך הבית הזה נבנה? על ידי מי?
וַיַּעַל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מַס מִכָּל יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הַמַּס שְׁלֹשִׁים אֶלֶף אִישׁ (…) וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה שִׁבְעִים אֶלֶף נֹשֵׂא סַבָּל וּשְׁמֹנִים אֶלֶף חֹצֵב בָּהָר.
לְבַד מִשָּׂרֵי הַנִּצָּבִים לִשְׁלֹמֹה אֲשֶׁר עַל הַמְּלָאכָה שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָרֹדִים בָּעָם הָעֹשִׂים בַּמְּלָאכָה. וַיְצַו הַמֶּלֶךְ וַיַּסִּעוּ אֲבָנִים
גְּדֹלוֹת אֲבָנִים יְקָרוֹת לְיַסֵּד הַבָּיִת אַבְנֵי גָזִית. וַיִּפְסְלוּ בֹּנֵי שְׁלֹמֹה וּבֹנֵי חִירוֹם וְהַגִּבְלִים וַיָּכִינוּ הָעֵצִים וְהָאֲבָנִים לִבְנוֹת הַבָּיִת.
(מל"א ה', כ"ז-לב)
תשלום מיסים. סבלים. רודים בעם. בני חירום הם אנשי צור ובני ארץ גבל בונים את הבית.
אני קוראת את המילים ולא יכולה שלא לחשוב על התיאור המופיע בתחילת פרשת תרומה – בניית המשכן: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי. (שמות כ"ה, ב). והתיאורים המופיעים בפרשות הבאות על התגייסותו של העם לבנות את המשכן.
אז מי יבנה את הבית? בקפיצה שנים רבות קדימה: מִי יִבְנֶה יִבְנֶה בַּיִת בְּתֵל אָבִיב? אֲנַחְנוּ הַחֲלוּצִים נִבְנֶה אֶת תֵּל אָבִיב הָבוּ חֹמֶר וּלְבֵנִים וְנִבְנֶה אֶת תֵּל אָבִיב! (לוין קפניס/ נחום נרדי)
את תחילתה של תל אביב בנו החלוצים. מאז תמיד נמצאו בני חירום והגבלים החדשים שלנו שבונים עבורנו את הבית.
"קח לך אישה ובנה לה בית", אמר המשורר. בית – מהו בית? מי בונה בית? מה תפקידו של הבית? אצל שלום חנוך הוא לוקח אישה ובונה לה בית. האישה היא פסיבית. היא נלקחת, הבית נבנה עבורה. אצל לאה שבת: "את ממשיכה את מה שהתחיל מחפשת את הבית את הלב שאוהב שחולם ושלא מרים ידיים" – בית צריך ליצור, להקים, להכניס בו לב אוהב וחולם.
איזהו הוא בית האלוהים – האם הוא בית שאלוהים בוחר לגור בו, או שמא הוא מרגיש חובה ליצור מקום שישרת את העם. מקום לפורקן צרכיו של העם, שאינו מקום משכנו של האל. הביטויים המרמזים על האפשרות השנייה חוזרים בפרשה וגם בהפטרה – וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא אֶעֱזֹב אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל. (מל"א ו', יג) וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם (שמות כ"ה, ח')
שלמה בונה את בית המקדש, את המקום בו העם בא לעבוד את אלוהים. אבל שוב ושוב עולה התחושה שלאלוהים אין חפץ במקום הזה. "זה אתה אשר בנית מקדשים אתה כיסית את פניי" כדברי לאונרד כהן /שלומי שבן.
איך, האם אפשר, לבנות בית לאלוהים שאכן יהיה משכנו של אלוהים, או שכל מבנה – משכן, מקדש, בית כנסת – יהיה מקום לעם – מקום תפילה, מפגש, קהילה אבל לא יהיה מקומו של אלוהים?
ושכנתי בתוך בני ישראל. פירושו שאלוהים שב ואומר לנו שהיא שוכנת בנו.
בית הוא סמל למקום מוגן, לביטחון, לקרבה, לקשר. גם כשעוזבים את הבית, אנו רוצות לקוות שיש לאן לחזור. בניית בית לאלוהים היא סמל לקרבה, לאפשרות לחזור אל האל. אבל לפעמים כל מה שצריך זה לתת לאלוהים לשכון.
מי יבנה בית – אנחנו. כל אחד/ת, נבנה את המשכן המתאים לנו, נבחר את המקומות בהם ניתן לקב"ה לשכון בתוכנו. ננסה לא להרחיק, לא לצמצם אלא להכניס, לקרב, לפתוח את הדלת והלב.
שבת שלום