פרשת 'תרומה' רובה ככולה מוקדשת לעניין אחד והוא בניית המשכן על כל פרטי פרטיו – ארון הברית, הכפורת הכרובים שולחן לחם הפנים המנורה, המזבח ועוד. אך כבר בפתיחה של הפרשה אנו נתקלים במעין פרדוכס – הוראה שהיא בקשה – "וַיְדַבֵּר ה', אֶל–מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל–בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ–לִי תְּרוּמָה: מֵאֵת כָּל–אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת–תְּרוּמָתִי:" (שמות, כה, 1-2) פניה אל ליבו של האדם לנדבה אך היוזמה לבנית המשכן מגיעה "מלמעלה" מאת האלהים. הוא זה המצווה לבנות לו משכן – "וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם (שמות, כה 8,). יתירה מזאת, מיד מגיע לאחר הבקשה לנדבה מן הלב מגיע פירוט מדויק של האובייקטים שעל משה לקחת מהעם "וְזֹאת, הַתְּרוּמָה, אֲשֶׁר תִּקְחוּ, מֵאִתָּם: זָהָב וָכֶסֶף, וּנְחֹשֶׁת. וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי, וְשֵׁשׁ וְעִזִּים.
וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים, וַעֲצֵי שִׁטִּים. (שמות, כה, 3-5) וכן הלאה לפרטי פרטים. ואכן, הפרשנים נבוכו, כיצד מבקש אלהים את נדבת-הלב ומצד שני דורש רשימה מדויקת? אברבנאל (ליסבון 1437, ונציה 1503) לדוגמה מנמק זאת ש"אם ינדבו ויתנו דברים אחרים [לדוגמה] ברזל ועופרת ובגדים …לא יקחו מאתם כי לא רצה [הקב"ה] שיתנו אי זה דבר שיזדמן … אלא אותם הדברים שהיו צריכים למלאכת המשכן בעצם ואמת." כלומר, יודעת התורה שמטבע האדם לנטות לתת חפצים שכבר אינם נחוצים לו כל-כך ולכן ונתנה לו מעין קריאת כיוון. בכל מקרה, אין ספק שכל היוזמה למקדש באה מלמעלה למטה, מן הריבון-אלוהים אל האדם.
לעומת זאת בהפטרה לפרשת 'תרומה', המספרת את דברי הקמת בית המקדש בידי המלך שלמה המהלך הפוך. ראשית, בית המקדש שבונה שלמה איננו משכן קורות עץ שיטים ויריעות עור עִזים אלא מקדש רב פאר הבנוי ארזי לבנון ואבני גזית. אך לא כאן עיקר הדברים. שינוי הכיוון הוא במקור היוזמה "וַיַּעַל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מַס, מִכָּל–יִשְׂרָאֵל; וַיְהִי הַמַּס, שְׁלֹשִׁים אֶלֶף אִישׁ." (מלכים א, ה, 27) שלמה מיישם את רצון אביו המלך דוד ובונה בית מקדש בירושלים. כאן היוזמה מגיעה ממלך בשר ודם ועוד אין בקשה לנדבה אלא – "וַיַּעַל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מַס, מִכָּל–יִשְׂרָאֵל; וַיְהִי הַמַּס, שְׁלֹשִׁים אֶלֶף אִישׁ.. [ו]לְבַד מִשָּׂרֵי הַנִּצָּבִים לִשְׁלֹמֹה, אֲשֶׁר עַל–הַמְּלָאכָה, שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים, וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת—הָרֹדִים בָּעָם, הָעֹשִׂים בַּמְּלָאכָה." (מלכים א, ה 27,30) כלומר, הפרשה מן הצד אחד וההפטרה מן הצד השני מקיימות שני קדקודים של קדושה העומדים זה מול זה – מן האחד קו מתוח מן האלוהות כלפי האדם מטה. האלהים יורד לשכון בין בני האדם ומבקש מהם לפתוח את לבם לפנות מקום לנוכחותו. מן הקדקוד השני, מן ההפטרה, קו מתוח מן האדם אל האלוהות. האדם בונה מקדש כאילו דורש שהאלוהות תרד וְתִנְכַּח כאן בארצי. תודעתנו הרוחנית-דתית כמו מעוצבת בין הפרשה להפטרה ורצה הלוך ושוב כמו אלקטרון בין שני קטבים של דתיות. האחת שמרוכזת כלפי שמיה ומחכה לדבר האל ומנדבת את עצמה כולה אליו והשנייה דתיות השוקדת להנכיח את האלוהות במעשי ידי האדם על ידי בניה מכוונת של אובייקטים של קדושה.
אל תוך המתח התודעתי-דתי העצום הזה מבקיע שירו של גלבע הֻלֶדֶת
הֻלֶדֶת
הַגֶּשֶם חָלַף.
וְהוּא עוֹד מִגַּגּוֹת וּמֵעֵצִים
מְזַמֵּר בְּאָזְנַי
וּמכסֶּה עַל ראשִי
בהִנוּמָה כְּחַלְחֶלֶת.
אַשְרֶיךָ, אֱלֹהַי,
בְּרִשְתְךָ נָצוֹד הַיֶּלֶד.
הִנֵּה אַקְרִיב עָלֶה אֶל עָלֶה
וְאֶרְאֶה אֵיך מְכַסֶּה עָלֶה עַל עָלֶה
וּמִתְמַזְּגִים הָרְסִיסִים.
וְאקרא לִכלוּלוֹת מִשָמַי
אֶת הסִּיסִים.
וְכָל חַלוֹנַי אַעֲטֵר עֲצִיצִים.
אַשְרֶיךָ, אֱלֹהַי,
בְּרִשְתְךָ נָצוֹד הַיֶּלֶד.
אֲנִי פּוֹקֵחַ אֶת עֵינַי –
אַדְמָתִי רְחָבָה מְאֹד
וְכֻלָּה מִקְשָה
שֶל פִּיטּוּרֵי צִיצִים
ירֻקִים.
הוֹ אלהַי, אֵיך הָיִינו חֲבוּקִים! (כל השירים, א. שירים בבקר בבקר (1950-1953) עמ' 198)
לא אציג פירוש מלא לשיר ואעקוב אחר כל הרמיזות וההפניות למקרות מן התנ"ך, המדרש, ספרות ההיכלות והקבלה. אתרכז כאן רק בעניין אחד. על פניו השיר נראה כחוגג את רגע ההתאחדות הארוטי-מיסטי בין המשורר לאל. כמו בתיאורים מיסטיים-קבליים רבים, גם כאן המיסטיקאי-המשורר עובר טרנספורמציה רדיקאלית. הוא כמו נולד מחדש ועומד לפני האל, תחילה כילד-תמים ולאחר מכן, במהלך החוויה הופך לכלה ביום כלולותיה. האלהים מגייס בשיר את כיפת השמיים ומכסה את ראש המשורר-הילד-הכלה כמו את ראש הכלה לפני טקס הקידושים "בהינומה כְּחַלְחֶלֶת". המשורר, כמו כוחות האלוהות הנקביים – השכינה עצמה, מתאחד עם הקב"ה תחת החופה שפרש האלהים לשניהם בדמות יום שטוף אור שמנצנץ מבעד טיפות הגשם עמו עולה היקום כולו מטבילת טהרה. לכאורה אנו קוראים כאן שיר על ייחוד רומנטי-מיסטי ונטורליסטי. אמיר גלבע מוציא את הדת אל הטבע. חוגג את החוויה הדתית היהודית שהיית נעולה וחנוקה במשך דורות בתוך כותלי בתי-כנסת ובתי-המדרש אל החוץ החופשי. מה מתאים יותר מזה לאתוס העברי-ציוני המתחדש בארץ ישראל. הנה לפנינו שירה עברית שלא מחלנת עד דק אלא מביאה את הקודש אל החול ונותנת פתח וּפֶה לאופק רוחני חדש. אכן כן. אך אליה וקוץ בה.
עם האִחוּד המיסטי המשורר פוקח את עיניו ורואה את האדמה כ"מִקְשָה שֶל פִּיטּוּרֵי צִיצִים ירֻקִים". מהם אותם "פיטורי ציצים"? כאן שולח אותנו המשורר אל תיאור בית המקדש המתואר בהפטרה "וַיִּבֶן לוֹ מִבַּיִת לִדְבִיר, לְקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים. וְאַרְבָּעִים בָּאַמָּה, הָיָה הַבָּיִת—הוּא, הַהֵיכָל לִפְנָי. .. וְאֶרֶז אֶל–הַבַּיִת, פְּנִימָה, מִקְלַעַת פְּקָעִים, וּפְטוּרֵי צִצִּים:" (מלכים א ו 16-17,) כלומר, את אותו הטבע הפתוח, האדמה הרחבה הפך האלהים לבית צר שכולא את כלתו "בדביר". אמנם בית מקושט בעיטורים של ניצנים ופרחים, אך עדיין חומות סוגרים על כלתו הטרייה, על האדם-המשורר. ולכן, את המשפט שמסיים את השיר בשורת-בית עצמאית "הוֹ אלהַי, אֵיך הָיִינו חֲבוּקִים!" צריך לקרוא כמשלים את המשפט שבראשית השיר "אַשְרֶיךָ, אֱלֹהַי, / בְּרִשְתְךָ נָצוֹד הַיֶּלֶד." בסוף הקריאה אנו מביטים לאחור ומבינים שהחיבוק שלרגע חשבנו שמתאר יופי וחדווה, הוא למעשה חיבוק שנכפה על המשורר-ילד-אשה.
גלבע בשירו שואף לשבור את הקו שהונח בין שני הקדקודים זה של הפרשה וזה של ההפטרה – אלו שיצרו שתי אפשרות דתיות בלבד: מן אלהים ארצה או מן האדם אל האלהים. שירו דורש לשקול מחדש, ולו לרגע, את האפשרות הרוחנית-דתית שעלתה כמה פרקים לפני כן בראשית מעמד הר סיני ונזנחה במהרה כי עם ישראל לא יכול לעמוד בעוצמה החווייתית שנדרשת מסוג דתיות כזו "וַיֹּאמֶר ה' אֶל–מֹשֶׁה, כֹּה תֹאמַר אֶל–בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן–הַשָּׁמַיִם, דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם. לֹא תַעֲשׂוּן, אִתִּי:
אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב, לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם. מִזְבַּח אֲדָמָה, תַּעֲשֶׂה–לִּי…" (שמות כ, 19-21)
כך, אולי, האדמה, תִּוָּתֵר אדמה, הפרחים, פרחים, הגשם, גשם, ויופיים הנהדר יהיה יופיוֹ של הטבע. שלטון בשר ודם לא יטיל מס לבנות מקדשי פאר לאלוהות שתאדיר גם את שלטנו הוא. והאלוהות שאמורה להיות רחוּמה ומופשטת לא תלכוד ולא תצוד את נפשנו אלא כל דבר יבוא על מקומו בשלום.
שבת שלום