"…החירות הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל"
[מגילת העצמאות]
למה רק חזון הנביאים ולא חזון התנ"ך כולו? למה נגרע חלקם של התורה והכתובים? מנהיגי הציונות במאה ה-20 הזדהו עם נביאי המקרא, כי הנביאים העלו את המוסר והצדק החברתי (מצוות בין אדם לחברו) לראש סדר העדיפויות, ומתחו ביקורת על התמקדות בפולחן (=מצוות בין אדם למקום) במיוחד כאשר פולחן דתי שימש כסות וכפרה לעוול מוסרי. יש ביקורת חריפה בדברי ישעיה וירמיה על סדר העדיפויות המעוות של בני-עמם. לעומתם…מלאכי הוא יוצא דופן בין הנביאים: הוא מזהיר את הכוהנים להעלות על המזבח רק קרבנות ראויים: עליכם להקפיד שהקרבנות יהיו ללא מום: "וכי תגישון עיור לזבוח –אין רע? וכי תגישו פיסח וחולה –אין רע?" שואל מלאכי, וממשיך בשאלה רטורית נוספת: האם הייתם מגישים מתנה לפחה, השליט המקומי מטעם הקיסרות הפרסית, שה או גדי בעל מום?! איך היה הפחה מגיב אילו קיבל שי פגום זה? איך אתם מקריבים לאלהים קרבן שלא הייתם מגישים לשליט בן-תמותה? [א' ו-יג]
מלאכי איננו מסתפק בהטפת מוסר לכהנים בתחום המקצועי שלהם: שחיטת בעלי חיים והקרבתם על המזבח. הוא מציין תחום אחר שהלויים והכהנים היו אחראים עליו בימי קדם: "תורת אמת היתה בפיהו, ועולה לא נמצא בשפתיו, בשלום ובמישור הלך איתי ורבים השיב מעוון. כי שפתי כהן יבקשו דעת ותורה יבקשו מפיהו… "[ב' ו-ז]. האם תיאור זה מתייחס לאהרן, מייסד שושלת הכהונה, אולי גם לנכדו, פנחס, הנרמז במלים "בריתי היתה איתו, החיים והשלום" (ב' ה), רמז לברית שבעקבות מעשה הקנאות של פנחס, המופיע בבמדבר כה יב. ואולי לאחריות הלויים לשמור את ספר התורה שהפקיד בידם משה לפני מותו [דברים לא כד-כו]
גם בברכת משה לשבטי ישראל מתברך שבט לוי בשילוב שני התפקידים: הפולחני "ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך" והחינוכי: "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל" [דברים לג י]. למיטב הבנתי היה שבט לוי בימי בית ראשון העלית של יודעי קרוא וכתוב. הם שימשו מורי-הוראה לא רק בתחום הטקסי-פולחני, אלא בכל תחומי החיים. עזרא הסופר הנהיג קריאת התורה בציבור לא רק פעם בשבע שנים (בסוכות במוצאי שנת השמיטה) אלא פעמיים בשבוע, בימים שני וחמישי. תקנה זו של עזרא יצרה בהדרגה קבוצה הולכת וגדלה של קוראים ומבינים בתורה מכל שדרות העם, לא רק מתוך "הלויים – הכהנים".
מעמד הכהונה הוא בעייתי מטבעו בגלל שהוא עובר בירושה מאב לבנו! אצל כל נושא תפקיד שאיננו עומד לבחירה מחדש כל כמה שנים, מתפתחת תחושת גאווה וקהות-חושים כלפי קהל 'פשוטי העם': המוני בית ישראל אינם נושאים בדמם את הגנים המיוחסים שהוא זכה לקבל בתורשה מאבותיו, זרע אהרון הכהן. בימי בית ראשון היו כוהנים שניצלו לרעה את זכויותיהם (לדוגמה: בני עלי הכהן). בימי בית שני היה תהליך ברור של התדרדרות הכהונה, בין השאר כי משפחות כהנים התחרו על מינוי לתפקיד הכהן הגדול באמצעות שוחד ששילמו לשלטון ההלניסטי. הילל למד, כנראה, מניסיונם של רבותיו, שמעיה ואבטליון [יומא ע"א ע"ב] ולכן הורה שעדיף להיות "מתלמידיו של אהרן" [אבות א, יב] כי "זרעו של אהרן" התנהג בדרך שהייתה מביישת את אהרן, אוהב השלום ורודף השלום…
אינני נביא ואינני יודע אם אי-פעם ייבנה בית מקדש שלישי. אם יוקם בעתיד בית מקדש על הר הבית אני מתפלל בכל ליבי שיהיו בו שלושה מאפיינים מובהקים:
- הוא יהיה "בית תפילה לכל העמים" [ע"פ ישעיה נו 7].
- יוקרבו בו רק 'מנחות': קרבנות מן הצומח, ולא בעלי חיים, כפי שכתב הראי"ה קוק בסידור התפילות 'עולת ראיה' (על סמך דברי מלאכי: "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות").
- הגברים והנשים שימלאו תפקידיי כוהנים וכוהנות בבית המקדש ייבחרו לתפקיד על סמך השכלתם, התנהגותם ויחסי-אנוש שלהם. גם אם יבוא אליהו ויצביע על בדיקה גנטית שתוכיח ללא צל של ספק מי זרעו של אהרן ומי לא (כפי שסברו חכמים במשנה האחרונה במס' עדויות), בדיקת יוחסין לא תהיה הקריטריון העיקרי לתפקיד הכוהן. הקריטריון העיקרי למינוי כוהנים וכוהנות יהיה זה שהטיף לו הנביא מלאכי: "תורת אמת היתה בפיהו, ועוולה לא נמצא בשפתיו, בשלום ובמישור הלך איתי, ורבים השיב מעוון" [ב' 6].
שבת שלום