הפטרת שבת "זכור": השבת שלפני פורים בה אנו זוכרים ולא שוכחים את מעשה עמלק בתחילת הנדודים במדבר. מוציאים שני ספרי תורה בראשון קוראים את הפרשה כסדרה. בספר השני קוראים בעניין הציווי לזכור ולא לשכוח את מעשה עמלק. דברים כ"ה 19-17. ההפטרה בשמואל א' בסיפור מלחמת שאול בעמלק. בשל התיאור הקשה של ההרג אנו ממליצים לקצר את הסיפור שמואל א' ט"ו, 2- 15+ 22. ההפטרה המסורתית: שמואל א' ט"ז,2 – 34
***
זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר–עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם: אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל–הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים: וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל–אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת–זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח: (דברים כ"ה, 19-17)
אין מנוס מלהודות. תורתנו הקדושה מלאה באלימות, קריאות לנקם ומעשי נקמה של ממש. אנו יודעים שכל מיתוס וכל מיתולוגיה, כולל זאת היהודים, מאפשרת לנו לבחון את החללים של הנפש האנושית.
בתוך הנפש האנושית יש אלימות, שבטיות, הרמת חומות, קריאה לנקמה ומעשי נקמה של ממש.
כיום, כאשר אנו מדינה ריבונית, בעלת צבא, משטרה וכוחות ביטחון וסכסוך אלים ומתמשך מול אוכלוסייה אזרחית, הקריאה הזו מאתגרת במיוחד.
ההפטרה לפרשת זכור, קושרת בין התוספת לפרשת השבוע מספר דברים, לבין מעשה הנקם בסוף מגילת אסתר, שם המן ומרעיו מזוהים גם הם עם עמלק. ההפטרה מספרת על שאול המלך שמתבקש להכות בעמלקים. הוא אכן עושה זאת, אך לאחר שהקרב נגמר הוא חומל על מלך עמלק ועל הצאן והבקר:
וַיַּ֥ךְ שָׁא֖וּל אֶת עֲמָלֵ֑ק מֵֽחֲוִילָה֙ בּוֹאֲךָ֣ שׁ֔וּר אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י מִצְרָֽיִם׃ וַיִּתְפֹּ֛שׂ אֶת אֲגַ֥ג מֶלֶךְ־ עֲמָלֵ֖ק חָ֑י וְאֶת כׇּל הָעָ֖ם הֶחֱרִ֥ים לְפִי חָֽרֶב׃ וַיַּחְמֹל֩ שָׁא֨וּל וְהָעָ֜ם עַל אֲגָ֗ג וְעַל מֵיטַ֣ב הַצֹּאן֩ וְהַבָּקָ֨ר וְהַמִּשְׁנִ֤ים וְעַל הַכָּרִים֙ וְעַל כׇּל הַטּ֔וֹב וְלֹ֥א אָב֖וּ הַחֲרִימָ֑ם וְכׇל הַמְּלָאכָ֛ה נְמִבְזָ֥ה וְנָמֵ֖ס אֹתָ֥הּ הֶחֱרִֽימוּ׃ (שמואל, א, טו, 9-7)
ומה קורה לשאול כאות הוקרה על כך שהוא חמל על אנשים? הוא נענש בחומרה ולמעשה נאמר לו שהוא לעולם לא יקים שושלת מלוכה: וַֽיְהִי֙ דְּבַר ה' אֶל שְׁמוּאֵ֖ל לֵאמֹֽר׃ נִחַ֗מְתִּי כִּֽי הִמְלַ֤כְתִּי אֶת שָׁאוּל֙ לְמֶ֔לֶךְ כִּי שָׁב֙ מֵֽאַחֲרַ֔י וְאֶת דְּבָרַ֖י לֹ֣א הֵקִ֑ים וַיִּ֙חַר֙ לִשְׁמוּאֵ֔ל וַיִּזְעַ֥ק אֶל ה' כׇּל הַלָּֽיְלָה׃ (שם, 11-10)
ההמשך קורע לב. שאול מסביר שהוא חשב שעדיף היה לא להרוג את כולם וכי הוא החרים את הצאן והבקר כדי לזבוח לאלוהים. השיח בינו לבין שמואל מראה כמה אלוהים היה קשה כלפי שאול. הוא מפנה את גבו אליו ואל בני ביתו. ברגע אחד שמואל פונה ללכת ושאול אוחז במעילו. הבגד נקרע ומסמל את הקרע שבין שאול ואלוהים לבין המלכות בישראל: וַיִּסֹּ֥ב שְׁמוּאֵ֖ל לָלֶ֑כֶת וַיַּחֲזֵ֥ק בִּכְנַף מְעִיל֖וֹ וַיִּקָּרַֽע׃ וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ שְׁמוּאֵ֔ל קָרַ֨ע ה' אֶֽת מַמְלְכ֧וּת יִשְׂרָאֵ֛ל מֵעָלֶ֖יךָ הַיּ֑וֹם וּנְתָנָ֕הּ לְרֵעֲךָ֖ הַטּ֥וֹב מִמֶּֽךָּ׃ (שם, 28-27)
אני קוראת את ההפטרה עם דמעות בעיני. על שאול, שניסה לעשות את מה שהיה נראה לו נכון, כאשר הוא חמל על מי שלא היווה איום מידי על חייו, על שמואל שנפרד משאול ולא ראה אותו עוד בחייו, עלינו כעם שהקריאה הזו היא חלק מהמסורת שלנו ובימים אלו ממש מתורגמת לפעילות אלימה נגד מי שנתפס כאויב, גם כאשר מדובר באזרחים- גברים, נשים וטף שלא פגעו באחרים.
אני שומעת את קולו של הנביא ישעיהו זועק אלי: שִׁמְעוּ דְבַר ה' קְצִינֵי סְדֹם הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ עַם עֲמֹרָה: לָמָּה–לִּי רֹב–זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי: כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי. …: חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשֹׂא: וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי–תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ: לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה.
(ישעיהו, א, 17-10)
הקריאה המילולית של הציווי לזכור את עמלק הובילה את עם ישראל יותר מדי פעמים לפעולות נקם. בימיו של שאול, במגילת אסתר וגן, גם כיום במדינת ישראל.
השאלה האם להתעלם או להפסיק לקרוא את הפסוקים הקשים היא שאלה טובה. האם עדיף להדחיק את כוחות הרוע שנמצאים בתוכנו, לשים את הפושעים בכלא ולזרוק את המפתח לים או להתעמת איתם?
בוויכוח בין רבי מאיר לברוריה, למדנו כי: אותם בריונים שהיו בשכנותו של רבי מאיר והיו מצערים אותו הרבה, היה מבקש רבי מאיר רחמים עליהם שימותו. אמרה לו ברוריה אשתו: מה דעתך? – משום שנאמר "יתמו חֲטָאִים"? – וכי נאמר "חוטאים"? – "חטאים" נאמר! ועוד, רד לסופו של הפסוק "ורשעים עוד אינם" – כיוון שייתמו חטאים – ורשעים עוד אינם? אלא בקש רחמים עליהם שיחזרו בתשובה – "ורשעים עוד אינם!". בקש רחמים עליהם וחזרו בתשובה. (ברכות י' ע"א)
אני מבקשת רחמים, שייתמו חטאים וכפי שכתוב בסידורים "עבודה שבלב" ו"תפילת האדם" של התנועה הרפורמית בישראל, במקום להתפלל על הרשעים, אני מבקשת:
התועים אליך ישובו, וכל הרשעה תאבד, והזדון תכניע במהרה בימינו.
צריך לומר שוב ושוב ושוב: העם עמלק איננו עוד. אין לנו אויב שצריך להשמיד עד עפר, עד שלא נזכור אותו.
עמלקיות חיה בתוך החברה האנושית. עמלק נמצא בכל אדם ובכל עם. זה הקול שקורא לנו לנקם ולנטור טינה, לשנוא ולפחד.
אבל הוא לא הקול היחידי. יש עוד קולות.
נחמה ליבוביץ' מלמדת אותנו, בפרשנותה לספר דברים: " אותו 'עמלק' אשר מלחמה בו לה' מדור דור, אינו עוד מושג גזעי ואינו סימון אתני (שהרי בא סנחריב ובלבל את האומות) אלא הוא אבטיפוס למתקיפים את החלש מפני שהוא חלש, למזנב נחלשים מדור לדור". (נחמה ליבוביץ", עיונים בספר דברים).
עלינו לזכור את עמלק, כדי שנזכור לא לעשות מעשה עמלק. שאפשר תמיד לבחור אחרת. שאפשר לבחור באהבה ולא בנקמה.
במעשים טובים ולא באלימות.
בלימוד וחיזוק קשרים מאשר בשיח של שנאה.
בקריאה לשלום ולשותפות ולא להרס.
סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורדפהו.
שבת שלום