אני אוהבת את שבת תקומה. אני אוהבת את הרעיון לציין את המעבר בין יום השואה ליום העצמאות בתפילה חגיגית, אחרת. תפילה בסימן קיבוץ גלויות, תפילה בסימן הזכות לחיות את חיינו במדינה משלנו.
אבל לא פשוט כאן. בכלל לא פשוט. ולא רק עכשיו בעיצומה של מגפת הקורונה. קשה כאן.
אדיבות היא מותרות. הלחץ, המתח, חוסר הסבלנות וחוסר הסובלנות – כל אלה הם המובן מאליו. יחס אדיב או סלחני נחשב יוצא דופן, מחווה שראויה להערכה מיוחדת.
המלחמות מרחפות מעל חיינו, הסכנה הקיומית מביאה איתה דאגה מתמדת. ומן הצד השני הצבא משפיע עלינו ועל חיינו באופן אישי, תובע קשיחות ועלול להפוך אותנו מבלי שנשים לב לאטומים יותר, לגמישים פחות. אולי בהשפעתו אנחנו מדברים בנחרצות, ומתנהלים כל הזמן כאילו צריך לכבוש איזו מטרה וכאילו כולם מסביבנו – ברמה האישית, לא הלאומית – אויבים.
חוסר האכפתיות למרחב הציבורי מביא לכך שאנחנו נמצאים שנות דור מאחורי מדינות המערב בכל הנוגע לשימור הטבע, למחזור וקיימות,שלא לדבר על הלכלוך בכל מקום, הרעש, הדחיפות.
ועוד לא דיברנו על המצב הכלכלי, על החינוך, על הגזענות. ובעת הזו – על הדאגה לדמוקרטיה.
קשה כאן.
אז למה, בעצם, אנחנו נשארים? למה אנחנו עוד כאן, בנגוד למיטב מכרינו וקרובינו שאורזים מזוודות ובונים את חייהם מעבר לים? מה קושר אותנו אל המקום הזה?
אני שואלת אתכם ושואלת את עצמי – למה אני חיה כאן?
בשבת תקומה ראוי לשאול את השאלה הזו ביתר-שאת. אם נבין מדוע אנחנו כאן, נצליח לגייס כוחות להפוך את המקום הזה לטוב יותר.
אני חיה כאן כי הנס מרגש אותי, הנס שהתחולל כשעם תלוש, מפוזר בין העמים, מדמם, הקים את עצמו מן האפר, אמר – "לא עוד" והתייצב זקוף ואמיץ אל מול ההיסטוריה.
הנס שהתחולל כשעמדנו על נפשנו בעוז ובעצמה והקמנו כאן מדינה.
ועוד – הנס שהפך שפה של פיוט ושירה, תפילה ולימוד – לשפה של יומיום, של רחוב, של תקשורת; לשפה של המונים ולא רק של תלמידי חכמים, כזו המאפשרת לנו ליצור ספרים חדשים ולהבין את הספרים הקדומים באופן שאף אדם שאיננו דובר עברית לא יוכל להבינם.
ויש גם נס אחר – הנס המונף בימים אלה מן החלונות ומן המרפסות – הדגל. הסמלים שלנו המקשרים בין עבר להווה – מן הטלית אל הדגל, מספר זכריה אל סמל המדינה. החיבור הזה – רק כאן הוא קיים.
ורק פה השפה היא עברית, וחג יהודי הוא יום חג, חופש, חגיגה כללית.
אני בבית כאן, זה שלי. פה אני מרגישה בטוחה, כאן כללי המשחק ברורים לי. אני מתרגשת עד דמעות מאנשים שבחרו להגיע הנהולקשור את חייהם וגורלם עם המקום הזה ועם האנשים האלה, אתנו.
הבית הזה שלי רעוע, כן. הוא זקוק לשיפוץ רציני ויש לי שותפים ושותפות שלא תמיד גורמים לי נחת, או גאווה. לפעמים אני מתביישת בהם…
הוא שלי והוא מוזנח.
אז מה עושים?
האם נצא ונחפש לנו בית אחר, במקום אחר? או שמא נשנס מותניים, נסתכל באומץ בסדקים, ונתחיל לשפץ – לאוורר את החדרים, להכניס אור, לטפח את הצמחים, לחזק את היסודות, לנקות, להזמין אורחים ושכנים ללא חשש מפניהם; להתנהל באופן אחראי ושוויוני עם התקציב.כמו שנאמר במגילת העצמאות: "מדינת ישראל תהא מושתתת על יסודות הצדק והמוסר על פי חזונם של נביאי ישראל".
הבית רעוע, מוזנח, אבל הוא שלנו.
ובכל יום מחדש אנחנו בוחרים ובוחרות האם לגור בו כפי שהוא, לנטוש אותו או לקחת את עצמנו בידיים ולתקן.
אני רוצה להישאר כאן. אני בוחרת להישאר כאן, ואני יודעת, כולנו יודעים, שאם לא נתחיל לתקן, הבית יתמוטט עלינו.
אני שמחה, רוב הזמן, בבית הזה שלי. אני מאמינה שבהשראת הנס, תוך אמונה בכוחנו לעצב את חיינו ואת מדינתנו, יהיה כאן טוב יותר.
התנועה הרפורמית בחרה מפטיר והפטרה מיוחדים לשבת זו. אני מתפללת שהמלים מתוך ההפטרה לשבת תקומה יהוו השראה לא רק עבור מנהיגינו ומנהיגותינו, אלא עבור כל אחת ואחד מאתנו:
וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה' רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת ה' […] וְלֹא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט וְלֹא לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ. וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי אָרֶץ […] לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי...(ישעיהו יא, 2, 4, 9).
אני כאן בגלל התקווה שיכול להיות כאן טוב יותר, לנו לבנותינו ולבנינו.אני כאן מאהבה.
שבת שלום, איחולי בריאות טובה לכולנו, וחג עצמאות שמח!