הפטרת פרשת שופטים נקראת כחלק מהפטרות הנחמה שלאחר ימי זיכרון חורבן ט' באב והיא מחזירה אותנו שוב אל מעגל השנה, מכינה אותנו לקראת ההתחדשות של חודשי אלול ותשרי.
בעוד הפרשה עסוקה עדיין בדבריו האחרונים של משה לעם, על חשיבות בחירת מנהיגים ראויים בכל שכבות ההנהגה ובניקיון הכפיים של מלכים עתידיים, ההפטרה מביאה אותנו אל ראייה היסטוריוסופית של החיים.
המציאות, אליבא דישעיהו, היא רצף של התבוססות בבוץ ועליה להרים גבוהים.
הנביא בורא לנו עולם של דימויים:
ירושלים וישראל מדומים לאישה שבגדה בבעלה ושתתה את כוס מי הסוטה, כוס מי התרעלה. רגע משפיל וכואב שבה האישה מופשטת לעיני כל, נבחנת לעיני כל ונותרת לבדה. כמוה כך גם ישראל בדמוי הקשה הזה, בוגדת באלוהיה ובתורה: הִתְעוֹרְרִ֣י הִֽתְעוֹרְרִ֗י ק֚וּמִי יְר֣וּשָׁלַ֔͏ם אֲשֶׁ֥ר שָׁתִ֛ית מִיַּ֥ד ה' אֶת כּ֣וֹס חֲמָת֑וֹ אֶת קֻבַּ֜עַת כּ֧וֹס הַתַּרְעֵלָ֛ה שָׁתִ֖ית מָצִֽית: (ישעיהו נא,17)
כיצד נוכל לקום מרגע השפל העמוק הזה? כיצד נקים את עצמינו, כיחידים, כעם מהחטאים שלנו והאסונות שקרו לנו?
אך אלוהים, דרך ישעיהו, אומר לנו די: כֹּה אָמַ֞ר אֲדֹנַ֣יִךְ ה' וֵאלֹהַ֙יִךְ֙ יָרִ֣יב עַמּ֔וֹ, הִנֵּ֥ה לָקַ֛חְתִּי מִיָּדֵ֖ךְ אֶת כּ֣וֹס הַתַּרְעֵלָ֑ה אֶת קֻבַּ֙עַת֙ כּ֣וֹס חֲמָתִ֔י לֹא תוֹסִ֥יפִי לִשְׁתּוֹתָ֖הּ עֽוֹד׃ (שם, 22)
יש מקום להתבוססות באשמה, בכאב. אפשר ואפילו אולי חיוני לשבת בבור, בחושך ולהתאבל על מר גורלנו. אך גם לזה יש סוף. לכל דבר בחיים יש זמן. זמן לכאוב ולרחם על עצמינו ועל אחרים וזמן לקום.
אבל איך, למען השם, איך נוכל לקום ממקומות כואבים וקשים?
הרי זה נראה מעבר להרי החושך, בלתי אפשרי, קשה מדי.
ואכן ישעיהו, המדבר בקולו של אלוהים, מבין זאת. לא נקום מהאבל והצער ישר לשמחה.
קודם כל, נתרחץ ונחליף בגדים. נעשה מעשה קטן, פשוט וביתי כדי לציין מעבר.
עוּרִ֥י עוּרִ֛י לִבְשִׁ֥י עֻזֵּ֖ךְ צִיּ֑וֹן לִבְשִׁ֣י ׀ בִּגְדֵ֣י תִפְאַרְתֵּ֗ךְ יְרֽוּשָׁלַ֙͏ִם֙ עִ֣יר הַקֹּ֔דֶשׁ. (שם, נב, 1)
ולאט לאט נקום ונלך. בסופו של דבר גם נצליח לעלות על הר גבוה ולראות את היופי סביבנו. נראה עולם אחר, יפה יותר, טוב יותר, מלא תקווה:
מַה נָּאו֨וּ עַל הֶהָרִ֜ים רַגְלֵ֣י מְבַשֵּׂ֗ר מַשְׁמִ֧יעַ שָׁל֛וֹם מְבַשֵּׂ֥ר ט֖וֹב מַשְׁמִ֣יעַ יְשׁוּעָ֑ה אֹמֵ֥ר לְצִיּ֖וֹן מָלַ֥ךְ אֱלֹהָֽיִךְ׃ ק֥וֹל צֹפַ֛יִךְ נָ֥שְׂאוּ ק֖וֹל יַחְדָּ֣ו יְרַנֵּ֑נוּ כִּ֣י עַ֤יִן בְּעַ֙יִן֙ יִרְא֔וּ בְּשׁ֥וּב֖ ה' צִיּֽוֹן׃ (שם, 8-7)
זה נשמע יפה וטוב.
אבל לא תמיד זה קל או אפשרי. לפעמים הייאוש והדיכאון הוא כה עמוק שאנחנו לא רואות ורואים את התצפית בהר.
אנו קוראים את המילים הקשות, היפות, המנחמות של ישעיהו בתוך רגעי משבר גדולים בחברה הישראלית ושואלים את עצמנו, האם נצליח שוב לעלות על הר גבוה ולראות את האופק? האם אנחנו מתבוססים כעת בתוך הייאוש, הגאווה, הדאגה, החרדה?
עבור מי שתפיסת ההיסטוריה שלו ושלה היא לינארית, שרואות את הקיום פה כקו ישר זה עלול להיות מייאש כפליים. הרי כבר היינו אמורים להתקדם, להביא את האנושות למקום טוב יותר.
ובכל זאת אנחנו רואים ורואות שאין עדיין קץ לרע בעולם.
ישעיהו רוצה לומר לנו, שמכל מקום אפשר לקום. שהכאב והצער והפחד קיימים אך גם הם, כמו כל דבר בעולם הזה, זמניים.
וזה מתחיל בצעד קטן. ועוד צעד. ועוד צעד.
רבי שמעון ב"ר ניסים חיבר בתחילת המאה העשרים את הפיוט "מה נאוו עלי" בהשראת דבריו של ישעיהו.
הפיוט נחשב לאחד מהפיוטים המרכזיים של מסורת יהודי בבל ואחד מהפיוטים היחידים עם לחן שמח והוא מושר באירועים שמחים ואף מבטא את השמחה והתקווה לשיבה ועלייה לישראל.
והנה צעד נוסף בהבאת השמחה- האזינו לביצוע הנפלא של ההרכב טנדו, בהובלת הפייטנית יהלה לחמיש והרגישו שגם אתם, גם אנחנו יכולות ויכולים לעלות על הר גבוה ולקפץ בהרים.
עורו, עורו,
לבשו בגדי לבן ושבת
עלו להר גבוה
ראו סביב
הודו לה' כי טוב
כי לעולם חסדו.
שבת שלום וחודש טוב