הפטרת פרשת שופטים, תמיד באה בתחילת אלול, ארבע שבתות לאחר ט' באב. אבל לא תמיד היא באה יחד עם הראשון בספטמבר. השנה, בעודי כותבת את הדרשה כשעוד לא ידוע האם תפתח שנת הלימודים, האם הגיעו להסכם או לא – אני חושבת על שילוב התאריכים הללו.
אלול, שהתחיל בשבת שעברה, מזמן לנו ימים של הכנה ומחשבה לקראת בואה של השנה החדשה. ממש עוד רגע והיא כבר כאן. ואילו הראשון לספטמבר, כמו ראש השנה, הוא סמל ותקווה להתחלה חדשה, לאפשרויות חדשות שלא ידענו שמחכות לנו. הזדמנות לפתוח דף חלק ולהתחיל דבר חדש.
לקראת סופה של ההפטרה נמצאים הפסוקים הבאים:
מַה נָּאו֨וּ עַל הֶהָרִ֜ים רַגְלֵ֣י מְבַשֵּׂ֗ר מַשְׁמִ֧יעַ שָׁל֛וֹם מְבַשֵּׂ֥ר ט֖וֹב מַשְׁמִ֣יעַ יְשׁוּעָ֑ה
אֹמֵ֥ר לְצִיּ֖וֹן מָלַ֥ךְ אֱלֹהָֽיִךְ׃ ק֥וֹל צֹפַ֛יִךְ נָ֥שְׂאוּ ק֖וֹל יַחְדָּ֣ו יְרַנֵּ֑נוּ כִּ֣י עַ֤יִן בְּעַ֙יִן֙ יִרְא֔וּ בְּשׁ֥וּב ה' צִיּֽוֹן׃
פִּצְח֤וּ רַנְּנוּ֙ יַחְדָּ֔ו חׇרְב֖וֹת יְרוּשָׁלַםִ כִּֽי נִחַ֤ם ה֙' עַמּ֔וֹ גָּאַ֖ל יְרוּשָׁלַםִ ׃
חָשַׂ֤ף ה֙' אֶת זְר֣וֹעַ קׇדְשׁ֔וֹ לְעֵינֵ֖י כׇּל הַגּוֹיִ֑ם וְרָאוּ֙ כׇּל אַפְסֵי אָ֔רֶץ אֵ֖ת יְשׁוּעַ֥ת אֱלֹהֵֽינוּ׃
ס֤וּרוּ ס֙וּרוּ֙ צְא֣וּ מִשָּׁ֔ם טָמֵ֖א אַל תִּגָּ֑עוּ צְא֣וּ מִתּוֹכָ֔הּ הִבָּ֕רוּ נֹשְׂאֵ֖י כְּלֵ֥י ה'׃
כשיש בשורה חדשה בפתח, כמה טוב היא מפזרת בעולם. כשיש אפשרות להתחיל מחדש, פתאום אפשר לראות את העולם אחרת. האופק בהיר יותר, העתיד מלא תקווה ואפשרויות. יש אפשרות לדמיין את המציאות מחדש.
ולא רק שאפשר לדמיין את המציאות מחדש, אפשר ואף רצוי, להשאיר מאחור את הטמא, הרע, הלא נכון, הלא מיטיב, הלא מתאים. הדרך נפתחת כאשר השביל מתפתל לפנינו. והעבר הופך לזיכרון. לדברים שמהם למדנו וצמחנו, לדברים שבחרנו להשאיר במקום אחר.
בין אם יהיה זה הראשון לספטמבר ובין אם יהיה זה חודש אלול וההפטרה הרביעית מתוך שבע דנחמתא בדרכנו אל השנה החדשה, הלוואי ונזכור את דברי הנביא וגם את דברי המשוררת רחל שפירא, שטובים לכל שבוע, אבל אולי קצת יותר בימים אלה
את שואלת מה תיקנת
ומה נותר שבור לעת עתה
ואיזה, ממעשיך בת,
ראוי לשכחה,
כאשר השמש מנמיכה. (מתוך שבת בליבך, רחל שפירא)
שנזכה לברור את המוץ מן התבן, להבדיל בין טוב לרע – לדעת מאיפה עלינו לצאת ולאן עלינו להגיע.
אלול משמעותי, ושנת לימודים פורייה, משמעותית ומוצלחת
שבת שלום.