"תמונה קודרת של המון אפור, ללא תואר אופיו ופרצופו, ללא דמויות אינדיבידואליות בו, ללא אישיות מתבלטת – המון סובל ומדוכא ללא גיבורים." (עיונים בספר שמות, עמ' 20). כך מתארת נחמה ליבוביץ' בלשון פיוטית את בני ישראל בפרק א' בספר שמות – המון קודר חסר פנים שלתוכו מבליחה משפחה אחת ובה איש אחד שיגיח אליהם עם בשורת הגאולה: אט אט תתבהר התמונה, תפציע קרן אור בתוך החשיכה.
פרשת שמות מגוללת את קורותיו של משה בטרם יצא לשליחות, השליחות שמאותה נקודה והלאה תעמוד במרכזן של פרשות התורה, עד לחתימתה בסיומו של ספר דברים. כאן, בפרשת שמות, משה יוצא לדרך. משה הרועה הנשכח החי הרחק מעין החברה, המהלך בדרכי המדבר, נקרא לחזור אל היישוב, אל העם שנטש, אל מקור המים הרבים של מצרים, הנילוס, אל ארמון המלך פרעה. משה נקרא לצאת לדרך הלא פשוטה שתוביל אותו מן השוליים הרחוקים אל לב ההתרחשות, כאשר בפיו את בשורת הגאולה.
פרק א' ותחילת פרק ב' בירמיהו מרכיבים את ההפטרה לפרשת שמות. לעומת משה, ירמיהו, האיש הבודד שקורותיו עד כה אינם ידועים, כבר נמצא במרכז העשייה: ענתות היא עיר בנחלת בנימין הסמוכה לירושלים, שבה התיישבו כהנים המשרתים בבית המקדש. עם זאת, דורשת ממנו השליחות לשים עצמו מחוץ לממסד, מחוץ לקונצנזוס: הוא נדרש להגיע לירושלים לא בתפקיד הכהן המשרת בקודש אלא להתייצב מול מלכי הארץ ומנהיגיה ולומר בפניהם דברי אזהרה ותוכחה.
כמו משה לפניו גם ירמיהו מבין את גודל השליחות ומבקש לחזור לאלמוניותו, באותו תירוץ, "לֹא–יָדַעְתִּי דַּבֵּר",(ירמיהו א' 6) תירוץ שלא רק לא מתקבל אלא גם שהמציאות מוכיחה ההפך: שניהם נושאים נאומים מפוארים, ספר ירמיהו מחד וספר דברים מאידך.
מה מוסיף סיפור הקדשתו של ירמיהו לנביא לסיפור על שליחותו של משה?
מה מלמד אותנו ירמיהו על המשמעות של היות שליח?
השליחות על-פי ירמיהו קשורה קשר אמיץ עם דיבור: 'לֹא–יָדַעְתִּי דַּבֵּר' מצד אחד, ומאידך, בתשובת אלוהים לירמיהו: 'וְאֵת כָּל–אֲשֶׁר אֲצַוְּךָ תְּדַבֵּר' ו-'נָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיךָ'.(ירמיהו א' 7-8) הפועל 'דבר' חוזר בפסוקי ההפטרה 12 פעמים, מתוכן חמש פעמים בצירוף 'דְבַר- ה". השליחות טמונה ביכולת לשמוע, לקבל ולמסור את דבר האל.
דבר האל המושם בפי הנביא הוא דיבור מורכב ומגוון, דיבור פיוטי, המציע טווח של תיאורים ודימויים: מקל שקד וסיר נפוח, וכן בפסוק: "לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ, וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס" (ירמיהו א' 10) – לא מילה אחת פשוטה וסופית אלא מניפה של מילים, של התרחשויות, של גוונים.
ולבסוף, יכולת הדיבור קשורה ביכולת לספר סיפור. לא סתם לספר סיפור אלא לספר סיפור באופן שונה מהאופן שסיפרו אותו קודם, מהאופן שבו נהוג ושגור לספר אותו. כך מתאר ירמיהו את המסע במדבר. לא עוד מסע של עַם קשה עורף, עם מלין ומתלונן, אלא סיפור של אהבה ומעשה חסד:
"זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה." (ירמיהו ב' 2)
כמה נחמה ויופי יש בפסוקים האלה המצטיירים לנוכח נבואות התוכחה והפורענות, באופן שמאפשר לראות גם את הסבל והקושי כדרך במדבר, כדרך של אהבה ונאמנות.
גם בנבואת ישעיהו בהפטרה לפרשת שמות כמנהג האשכנזים, תמציתה של השליחות הוא ביכולת לדבר, ללמד ולהסביר: "אֶת-מִי יוֹרֶה דֵעָה וְאֶת-מִי יָבִין שְׁמוּעָה", (ישעיהו כ"ח 9)
ואולי להתאים את אופי נבואתו ודבריו לקהל מאזיניו: "צַו לָצָו צַו לָצָו קַו לָקָו קַו לָקָו, זְעֵיר שָׁם, זְעֵיר שָׁם" ( ישעיהו כ"ח 10)
שבת שלום