וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה': וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן: (ויקרא י 3-1)
מה קרה לנדב ואביהו, שגרם להם לקחת איש מחתתו, לתת בהן אש, לשים עליה קטורת ולהקריב אש זרה? מדוע יצאה בעקבות כך אש מלפני ה' שאכלה אותם? ומה פשר תגובתו הכל-כך מהירה של משה אל מול דממת אהרון?
דורות של יהודים שואלים שוב ושוב שאלות אלה, וחוזרים ושואלים, ואימת המוות אינה מרפה.
וַיִּדֹּם אַהֲרֹן – מה עמוק הכאב שבדממת אהרון! מה זועקת הדממה. מה יכול לומר אב שרואה ברגע אחד שניים מבניו במותם המיותר. אהרון דומם כאילו הוא עצמו מת.
אך לפני הזעקה של דממת אהרון משה מדבר אליו ואומר לו: הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד
אני חושבת על המגננה של משה בדבריו. הוא כאילו מרחיק מעצמו את כאב המוות, מרחיק מעצמו את רגשות האשם, ומחליף את כל אלה בדיבורים המרחיקים לרגע את המבוכה ואת הכאב.
ולאחר ששמענו את עצם הדיבור ככיסוי התהום, נאזין לדברי משה.
הקשבה ראשונה: משה אומר לאהרון: אנחנו הקרובים אל האל, אנחנו הקרובים ועלינו האחריות. גם על בני אהרון שמתו היתה מוטלת אחריות והם לא עמדו בה. בלקחם את מחתותיהם ובהקריבם אש זרה. מותם הוא מחיר ההתלהבות והליכה עם יצר ה"עוד" ה"יותר".
הקשבה שניה: לפי המדרש משה אומר לאהרון: "אהרן אחי, מסיני נאמר לי: עתיד אני לקדש את הבית הזה באדם גדול אני מקדשו. הייתי סבור או בי או בך הבית מתקדש, עכשיו נמצאו בניך גדולים ממני וממך שבהם הבית נתקדש." (ספרא שמיני מכילתא דמילואים כג)
לפי מדרש זה משה ידע כבר מסיני שבקרבן אדם יתקדש המשכן. האם אלוהים אוהב קרבנות אדם?
האם נדב ואביהוא מתו כי אלוהים לוקח את הטובים או שמא הם מתו כי התלהבו יתר על המידה והלהיטו את להבת האש הזרה?
משתי הנסיבות הללו אנשים צעירים נהרגים מאז ועד היום. יש צעירים המתים בחטאם ויש נהרגים בחטאם של אחרים. כך או כך מקריבה החברה האנושית קרבנות אדם ומחריבה את העולם.
משה רומז על קרבנות אדם. האם חשבנו שהנוהג הנורא להקריב בני אדם לאלים אינו קיים בעולמנו?
בבראשית נברא אדם בצלם אלוהים. הגוף הוא הצלם והחיים הם ההוויה. הם אלוהי שבאדם. אלוהים הבורא הוא המלך היחיד שיצר חיים ולא רק לקח.
בחומש שמות נבנה המשכן. יוצאי מצריים בונים קהילה בה הם משקיעים את מיטב החומר שבידיהם, כדי לקדש את אלוהים. המשכן הוא הגוף, הבניין. אולם אלוהי הוויה נמצא בתוכם – בהווית הקהילה ובכל אדם החי בה.
בפתח חומש ויקרא מגבילה התורה הקרבת קרבנות. העם היהודי לומד בשקיקה את ספר ויקרא במחשבה שהקרבנות מלמדות אותנו איך החומר הופך לרוח. תורת הקרבנות עושה מביתור הבשר והקטרתו באש מעשה הקדשה רוחני, דרך להתקרב לאל. החומר מקבל מימד רוחני.
האדם הוא צלם אלוהים, הגוף – החומר הוא הצלם ואלוהים השוכן בתוכו הוא החיים.
החיים הם הנכס היקר ביותר אותו קבלנו מאלוהים בבריאה. את החיים אנחנו מקבלים בלידתנו ועליהם אנחנו מחוייבים לשמור.
אש האלוהים היא אש החיים. האש הזרה היא האש המסכנת את המשך החיים היא האש של התלהבות היתר. האש הזרה היא היא המשחק מסכן החיים באש.
אפשר שבני אהרון מתו בחטאם על שחרגו מסדר העבודה אותו למדו בימי המילואים שטרם היום השמיני. אפשר שהם מתו כי מישהו סביבם גרם להם למות, ושלח אותם לקרב(ן) מיותר.
כך או כך – קרבנות אדם הולכים אל מותם אם בחטאם או בחטאי מי ששולח צעירים למות. ומות אדם הוא מותו לא רק של הצלם אלא של האלוהים. הוא פגיעה אנושה בקדושת החיים.
במקום בו חיי אדם אינם נחשבים אין קדושה, אין חיים, אין אלוהים! וַיִּדֹּם אַהֲרֹן. והאש הזרה שורפת את עולמנו. מכלה את הבריאה.
שבת שלום וחודש טוב