בתוך שבועיים: טילים שוגרו מעזה למרכז הארץ, היו פיגועי טרור שפלסטינים הרגו ישראלים, ותקריות שחיילים הרגו פלסטינים והצבא הפציץ ברצועת עזה. ובין לבין, חגגנו פורים – בתחפושות, צחוקים, ממתקים, מסיבות, וטיולים של ימי חופש. נשמע כתקופה שגרתית בישראל, נכון?
אבל איפה ההיגיון כאן? איך אנחנו מצליחים להתנדנד בין עצב ופחד לבין שמחה ושטות? איכשהו ישראלים מצליחים. גם מפליאים אותי כל פעם הנתונים של סקר האו"ם שמדווח שישראל תופסת מקום 13 בעולם ברמת האושר! מה הסוד שלנו? אולי יש לישראלים חוסן נפשי; או אולי ישראלים יודעים איך להעריך את הברכות של כל יום; או אולי בגלל רשת תמיכה חזקה של משפחה והחברה.
בהפטרה של פרשת שמיני שנלקחת מספר שמואל ב', דוד המלך מתחיל להעביר את "אֲר֣וֹן הָאֱלֹהִ֔ים" ממקום שנקרא בעלי יהודה לירושלים. מתואר אירוע חגיגי שכתוב (שמואל ב' ו, 5), "וְדָוִ֣ד וְכָל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֗ל מְשַֽׂחֲקִים֙ לִפְנֵ֣י ה' בְּכֹ֖ל עֲצֵ֣י בְרוֹשִׁ֑ים וּבְכִנֹּר֤וֹת וּבִנְבָלִים֙ וּבְתֻפִּ֔ים וּבִמְנַֽעַנְעִ֖ים וּֽבְצֶלְצֶלִֽים:" איזה מסיבה נהדרת! יש מוזיקה, יש ריקודים, ומתקדמים בצעדה גדולה וצוהלת.
אבל מה קורה פתאום? אנו קוראים (ו, 6-7) "וַיָּבֹ֖אוּ עַד־גֹּ֣רֶן נָכ֑וֹן וַיִּשְׁלַ֨ח עֻזָּ֜א אֶל־אֲר֤וֹן הָֽאֱלֹהִים֙ וַיֹּ֣אחֶז בּ֔וֹ כִּ֥י שָׁמְט֖וּ הַבָּקָֽר: וַיִּֽחַר־אַ֤ף ה' בְּעֻזָּ֔ה וַיַּכֵּ֥הוּ שָׁ֛ם הָאֱלֹהִ֖ים עַל־הַשַּׁ֑ל וַיָּ֣מָת שָׁ֔ם עִ֖ם אֲר֥וֹן הָאֱלֹהִֽים:" בן רגע החגיגה הופכת לאבל. הארון מתנדנד ונוטה ליפול, עֻזָּא רץ למנוע ממנו לגעת בקרקע ונגע בו, והוא בעצמו נופל מת במקום. יום של שמחה הופך ליום של אבל.
מיד אנחנו מוקפים בשאלות מטרידות וקשות: למה עוּזּא? איך היה אפשר למנוע את ההטרגדיה הזאת? איזה חטא נסתר מהעין? יש לנו שאלות דומות כשקוראים את פרשת שמיני שבה בני אהרן, נדב ואביהו, נהרגו על ידי אש שיוצאת מן המזבח כי הביאו תרומה שלא צוו. ויש לנו שאלות דומות כשאנחנו עדים לאלימות ומלחמה בקרבנו וכשאנשים טובים ותמימים נהרגים.
השאלות האלה אף פעם לא עוזבות אותנו, אם אנחנו מגלים תשובות מספקות או לא. ואני מתארת לעצמי שכך גם היה לאבותינו ולאמותינו בתנ"ך. אכן כתוב (ו, 8), "וַיּחַר לְדָוִד עַל אֲשֶׁר פָּרַץ ה' פֶּרֶץ בְּעֻזָּה," וגם (ו, 9), "וַיִּרָ֥א דָוִ֛ד אֶת־ה' בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַיֹּ֕אמֶר אֵ֛יךְ יָב֥וֹא אֵלַ֖י אֲר֥וֹן ה'?"
דוד מתמודד עם האובדן ועובר את קשת הרגשות. אחר כך, הוא אוסף את עצמו ומתקדם הלאה. הוא מחליט להעביר את הארון לבית של עֹבֵד אֱדֹם. הוא מחכה שלושה חודשים ואז מרגיש שהגיע הזמן לחדש את מסע הארון ולהעבירו סוף סוף לירושלים. הוא שוב מלווה את הארון בחגיגה ובהתלהבות, שכתוב (ו, 14-15), "וְדָוִ֛ד מְכַרְכֵּ֥ר בְּכָל־עֹ֖ז לִפְנֵ֣י ה'….וְדָוִד֙ וְכָל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל מַעֲלִ֖ים אֶת־אֲר֣וֹן ה' בִּתְרוּעָ֖ה וּבְק֥וֹל שׁוֹפָֽר." והפעם, הוא מצליח בלי תקלה.
כולנו עוברים אובדן וקושי בחיים האישיים שלנו וכחברה. זה נראה כנתון קבוע בקיום החיים. כמו שכתב קהלת (ג: 1. 3-4), "לַכֹּ֖ל זְמָ֑ן וְעֵ֥ת לְכָל־חֵ֖פֶץ תַּ֥חַת הַשָּׁמָֽיִם….עֵ֤ת לַהֲרוֹג֙ וְעֵ֣ת לִרְפּ֔וֹא עֵ֥ת לִפְר֖וֹץ וְעֵ֥ת לִבְנֽוֹת. עֵ֤ת לִבְכּוֹת֙ וְעֵ֣ת לִשְׂח֔וֹק עֵ֥ת סְפ֖וֹד וְעֵ֥ת רְקֽוֹד…."
נוכל לקחת דוגמה מדוד המלך שהגיע בחייו להישגים אדירים וגם חטא וגם התגבר על מכשולים וגם סבל טרגדיות. ועם הכל הוא היה האהוב של ה', אולי בגלל הנכונות שלו להפגין נוכחות חזקה לא רק בעת הצלחה אלא גם בעת שפל. הוא לא היסס להביע את רגשותיו, לצעוק, ולעשות תשובה. ואז להמשיך בדרכו הנחרצת והנחושה.
מי ייתן שנמצא את הזמן בלוח הצפוף של חיינו ונפנה את המקום בלב לעבד את החוויות שלנו, להרגיש אותן עד לעומקן, ללמוד לקחים וסבלנות, ליצור עם משפחה ועם חברים רשתות תמיכה, ולקבל החלטות נכונות להמשך חיים מלאי רגעי שמחה ונחת לנו, לכל ישראל, ולכל יושבי התבל.
שבת שלום