הלקח מסיפור העברת ארון הברית

ההפטרה נבחרה משום הקשר בין מות בני אהרון במשכן ומות עוזה בהעברת ארון הברית בימי דוד. מפטירים:  שמואל ב' ו' 23-1. הפטרה זו ארוכה יותר מההפטרה הספרדית אך קצרה מזו האשכנזית, משום בחירתנו להכניס גם את סיפורה של מיכל בת שאול, אשת דוד. ההפטרה המסורתית שמואל ב' ו' 19-1 (ס), שמואל ב' ו' 1 – ז' 17 (א).

******

חבר אמריקאי לימד אותי לפני שנים רבות מאוד את האמרה No good deed gets unpunished – אין מעשה טוב שלא יזכה לעונש. בפרשת שמיני אנחנו עדים למותם האכזרי של נדב ואביהו, בניו של אהרון, על שמתוך התלהבות ואקסטזה מקריבים אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'. (ויקרא י' 2-1). בהפטרה לפרשתנו, אנחנו פוגשים את בניו של אבינדב – שימו לב לקשר הצלילי אל אביהו ונדב – אשר מתנדבים להעלות את ארון האלוהים מבית אביהם שבגבעה אל עיר דוד במצוות דוד המלך: וַיַּרְכִּבוּ אֶת–אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, אֶל–עֲגָלָה חֲדָשָׁה, וַיִּשָּׂאֻהוּ, מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה; וְעֻזָּא וְאַחְיוֹ, בְּנֵי אֲבִינָדָב, נֹהֲגִים, אֶת–הָעֲגָלָה חֲדָשָׁה. (שמואל ב' ו' 3). והנה גם כאן, כאשר תוך כדי המסע, מנער הבקר את הארון והוא עומד ליפול מהעגלה, מזנק עֻזָּה להצילו מנפילה – ונענש כמו בני אהרון: וַיִּשְׁלַח עֻזָּה אֶל–אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, וַיֹּאחֶז בּוֹ, כִּי שָׁמְטוּ, הַבָּקָר. וַיִּחַר–אַף ה' בְּעֻזָּה, וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁל; וַיָּמָת שָׁם, עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים." (שם 7-6)

כוונות טובות אינן מספיקות בעבודת האלוהים, אומרות לנו הפרשה וההפטרה. כוונותיו של דוד להעלות אליו את ארון האלוהים אשר כמעט ונשכח כששהה שנים רבות בבית אבינדב שבגבעה, כוונות רצויות הן. שמחתו אמיתית וכנה ומשתפת את העם – שלושים אלף בחורים הוא לקח אתו: וְדָוִד וְכָל–בֵּית יִשְׂרָאֵל, מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי ה' בְּכֹל, עֲצֵי בְרוֹשִׁים; וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים, וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֱלִים.(שם 5). ובכל זאת – לא ככה עושים זאת. אומר זאת רש"י במידה של בוטות: טעה בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו, "כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ. (במדבר ז 9) – ובוודאי לא על עגלה הרתומה לבָּקָר או אפילו מונחת על גבו. הפרשן רד"ק (רבי דוד בן יוסף קמחי 1160-1235) מנסה למצוא הצדקות – "(דוד) חשב… כי לפי שהיה המשכן נישא בעגלות ציווה לשאת את הארון בכתף, להראות כי קדושת הארון גדולה מקדושת המשכן, אבל בזמן שלא היה שם משכן חשב שאין חטא אם ישאוהו בעגלה". ואולי חטא דוד ביהירות ובזחיחות כשהחליט לעשות דין לעצמו?

ומה היה חטאו של עֻזָּה? האם נענש "על מיעוט אמונתו בה׳, לחשוב שיפול ארונו לארץ… כאילו שכח שארון ה׳ הוא" כמו שאומר רבי דוד אַלְטְשוּלֶר מפראג (1687-176) בפירושו מצודת דוד?  האם על עצם נגיעתו. או אולי "שלא היה לוי ולא היה לו רשות לאחוז בארון האלוהים", כפי שמציע בפירושו דון יצחק אברבנאל הספרדי (1437-1508)?   

דוד כועס – על אלוהים? או על עצמו?-  אבל גם הוא מבין כי מול משבר כל כך גדול, צריך לקחת פסק זמן, ולחשב מסלול מחדש. הארון מופנה אל תחנת ביניים, לבית עובד אדום הגתי ורק אחרי שלושה חודשים מחדש דוד את מסעו של הארון לירושלים – והפעם כמו שצריך!

הפעם הלווים נושאים אותו על הכתף, כמצווה, והם פוסעים לאיטם, ונזהרים, ולאחר ששה צעדי-מבחן הם עוצרים ומקריבים קרבן תודה. (ויש המפרשים כי על כל ששה צעדים עצרו להקריב קרבן – קשה להאמין, שהרי היה לוקח להם חודשים או אולי שנים להגיע בקצב כזה.) הפעם, דוד מבטל את כבודו שלו מפני כבוד ה' בשלושה עניינים כפי שמפרט המלבי"ם (רבי מאיר לֵיבּוּשׁ בן יחיאל מִיכְל וֵייזֶר 1809-1879):

1. בגופו – וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכׇל עֹז לִפְנֵי ה' (שם, 14)
2. בלבושו הפשוט כלבוש הכהנים – וְדָוִד חָגוּר אֵפוֹד בָּד. (שם, שם)
3. בירידה אל העם – וְדָוִד וְכׇל בֵּית יִשְׂרָאֵל מַעֲלִים אֶת אֲרוֹן ה' בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר. (שם, 15)

והנה, הפעם נראה כי לא רק הכוונות אלא גם המעשה מתקבל בברכה ע"י האלוהים, וארון האלוהים מוצג "בִּמְקוֹמוֹ בְּתוֹךְ הָאֹהֶל אֲשֶׁר נָטָה לוֹ דָּוִד" (שם, 17). וגם העם שמחים וחוגגים את השלמת המשימה.

בימים אלה כאשר עם ישראל קרוע בין שני צדדים למאבק על נפשה של המדינה, כאשר כל צד בטוח כי כוונותיו הן-הן הראויות והנכונות, חשוב לשוב אל סיפור הבאת ארון ה' אל מקומו, אל הנזק הנגרם כאשר גם דבר רצוי נעשה בדרך שגויה מתוך יהירות וזחיחות, ואל הדרך האיטית והזהירה והראויה אשר הביאה בסופו של דבר את הארון למקומו.

חכמים: הזהרו בדבריכם (אבות א' י"א) ובמעשיכם.

אבל הסיפור אינו נגמר כאן:

כמו שקורה גם למנהיגים מסוימים בימינו, לא תמיד הכוונה הטובה והמעשה הנבון והנכון מתקבלים בברכה בביתם שלהם. "וַיָּשׇׁב דָּוִד לְבָרֵךְ אֶת בֵּיתוֹ וַתֵּצֵא מִיכַל בַּת שָׁאוּל לִקְרַאת דָּוִד וַתֹּאמֶר מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים" (שם, 20). בוז וסרקזם ולעג לחולשתו כביכול של דוד, מפיה של מי שהיא אמנם אשתו אבל בראש ובראשונה בתו של המלך הקודם, שגדלה על גינוני מלכות וכבוד. את מה שראינו למעלה כמעשה הנכון מצד דוד – ביטול כבודו שלו מפני כבוד יהוה – היא ביזתה בלבה כבר כשראתה אותו מבעד לחלונה. האם מתוך כאבה היא מדברת, למודת אכזבות ופגיעות מדוד, או שאולי מתוך דאגה אמיתית למלכותו, מתוך הכרתה שכך לא מתנהג מלך?

ומה יעשה מנהיג? באיזה צד יבחר? האם יקשיב לקול תבונתו או לקולות בתוך ביתו? בהפטרה שלנו דוד עונה בחדות, ובצורה שמשתיקה את מיכל ומקטינה את בית אביה – "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל מִיכַל לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר בָּחַר בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכׇּל בֵּיתוֹ לְצַוֺּת אֹתִי נָגִיד עַל עַם ה' עַל יִשְׂרָאֵל". (שם, 21). ועוד הוא אומר, שבניגוד אליה, גינוני המלכות זרים לו. תשובתו הקשה של דוד למיכל מקבלת המשך אכזרי במיוחד בפסוק הסיום של הפרק, פסוק המעיד על התרחקותו של דוד ממנה, או התרחקותה שלה ממנו – "וּלְמִיכַל בַּת שָׁאוּל לֹא הָיָה לָהּ יָלֶד עַד יוֹם מוֹתָהּ".(שם, 23)

ומה עבר על דוד מאותו רגע? האם רצונו להקים בית מכובד ומפואר ליהוה כפי שהוא מופיע בפרק הבא – "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל נָתָן הַנָּבִיא רְאֵה נָא אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה" (שם ז' 2) – בא כתוצאה מהעימות שלו עם מיכל? אולי הוא למד ממנה משהו?  ואולי רצה לשוב ולהרשים אותה, אולי לזכות שוב בלבה?  ומאידך, האם חטא התעלמותו והתנכרותו ממיכל היה הסיבה לכך שלא הוא, אלא בנו שלמה, יזכה להקים את המקדש? האם מניעת ילד ממיכל היה בה משום שפיכות דמים, אותה שפיכות דמים שעל פי הסיפור המקביל בדברי הימים – "לא–תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי" (דברי הימים א' כ"ב 8). הייתה הסיבה בגללה עברה בנית המקדש לשלמה?

שבת שלום