יום אחד עוד אלמד לאחות קרעים, אולי אהיה תופרת / אתפור שמיכה גדולה לאנשים שאיבדו הכול / בחלומם אתפור פנס קטן לדרך. כך כותבת צרויה להב.
ההפטרה לפרשת 'שלח לך', נקראת השבוע מספר יהושע (פרק ב', 121) ומהווה תיקון ואיחוי לקרעים המתגלעים בפרשת השבוע הנקראת בסמוך לה.
סיפורה של אשה זונה, החיה בשולי החברה ובזכות תבונתה, עורמתה ונדיבותה הצילה את המרגלים ששלח יהושע ליריחו, הוא סיפור אנושי וקטן על האופן שבו יכולות נשים להציל את עצמן ואת בני משפחותיהן, בתפירה עדינה של הסיטואציה. כמוה, גם תמר כלתו של יהודה, שנאלצה לגרום לו לעבר אותה והוכיחה את עיבורה לו גם בעזרת הפתילים שנתן לה: "וַתֹּאמֶר הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה" (בראשית לח, 25). פתיל חובר לתקוות חוט השני, הוא חוט או חבל ההצלה ורוקם סיפור הצלה אנושי ונשי ברקמות עדינות.
נראה שההפטרה כסיפור הצלה פרטי וקטן של שלושה גיבורים (רחב ושני המרגלים), מהווה סיפור נגדי לפרשת השבוע, מלאת הקרעים והמוות.
קשרים רבים קושרים את הפרשה להפטרה ומאפשרים את ההדהוד ההדדי והנגדי של מוות והצלה:
בשני הסיפורים מסופר על מרגלים- בסיפור הפרשה יצאו המרגלים לתור את הארץ ובסיפור ההפטרה- יצאו המרגלים לבדוק את טיבה של העיר יריחו והאפשרויות לכבוש אותה.
בשני הסיפורים מתואר שימוש בעצים- בסיפור הפרשה מתואר מותו המייסר ברגימת אבנים של מקושש עצים, שקושש עצים בשבת ואילו בהפטרה נאמר שרחב החליטה להציל את שני המרגלים "וְהִיא הֶעֱלָתַם הַגָּגָה וַתִּטְמְנֵם בְּפִשְׁתֵּי הָעֵץ הָעֲרֻכוֹת לָהּ עַל–הַגָּג" (יהושע ב', 6).
בשני הסיפורים מהווים החוטים, מהווה האריגה, יסוד משמעותי באיחוי מחדש של קשרים שנפרמו. בפרשת השבוע מדובר במצוות הציצית שמתחבאת לה בסוף הפרשה ואילו בהפטרה משלשלת רחב את תקוות חוט השני מחוץ לחלון ביתה, כאות להצלתה וכבבואה לכך שהיא בעצמה הצילה את המרגלים.
נראה אם כך, ששני הסיפורים, נרקמים זה לזה בחוט שני, שיש בו תקווה לתיקון. תקוות חוט השני יצרה גשר קלוע בין תקופות, בין אנשים מדורות שונים, בין נשים חכמות הלב, שבידיהן טוו את סיפורי החיים אלה לאלה בחמלה, ברוך.
חוט השני כמו יצא מטבורו של עולם ונקשר בליבותיהם של האנשים שרואים את האחר כשווה לו. ובקריאה הזו ניתן, אולי, לקרוא את הצפנתם של המרגלים שהגיעו אל רחב, בפשתי העץ, כלומר בין קורות העצים, כתיקון וכאיחוי למותו של מקושש העצים, שכל חטאתו היתה חיתוך מקלוני קש לליבוי האש בשבת.
כמו המים היוצאים מבארה של מרים ומתפלגים לנהרות המשקים את שבטי ישראל, כך חוט השני, האוצר בקשירתו את לולאות התקווה, הידידות, הנאמנות והאמונה באדם, נפרם לחוטים דקיקים, הנארגים עד ימינו לסיפורי חיים ונשזרים לטליתות, ששם ההוויה מרכיב (לפי אחד ממנהגי הקשירות הספרדיות) את חוליות הציציות.
וכך גם מגיעה מצוות הציצית הנזכרת בסוף הפרשה לכדי מימוש יעודה המלא בהפטרה לפרשה. הציציות המעטרות את הטלית הן אות וסימן לברית שבין האדם לאלוהיו. ברית הטומנת בחובה זכויות וחובות, דרישה לחיים מוסריים וערכיים וכן, מבקשת לראות את הקשר שבין האדם לחברו. בין אשה, ממעמד נמוך מאד, לשני נבחרי העם שיצאו לתור את הארץ.
הטלית, זו הנפרשת כחופה, כאוהל, מעל ראשנו ועל כתפינו יכולה להיות סוכת שלום, רק אם תכיל בתוכה סמלים נוספים של אחווה, של סיפורי חיים, של ראיית האחר כשווה לנו. ההפטרה היא המעטרת את הטלית במהויות האנושיות הללו. שכן, היא הפורטת את הברית שבין האדם לאלוהיו, לפרוטות קטנות, לסיפורי הצלה אנושיים, לקשרים שלכאורה לא אמורים להתקיים בין אשה זונה למרגלים.
הטלית שחלקנו מתעטפים בה מהווה אות לתקוות חוט השני, שעלינו להמשיך ולקשור מבעד לחלונות ביתנו ולעולם לא להפסיק לנסות ולזהות אותו קשור מבעד לחלונות ביתם של חברי קהילתנו, שכנינו, בני משפחותינו. ואולי, זו גם פרשנות לדרשתו של רבי חייא בר אבא: לעולם יתפלל אדם בבית שיש בו חלונות".
אם נביט סביבנו נראה חוטי שני רבים משתלשלים מבעד לחלונות, נאסוף אותם, נארוג לטלית, שתעטוף גם את אלה שלא יכולים ולא יכולות לשלשל את תקוות חוט השני מחלון ביתם.
שבת שלום