"אין הרבה סיבות לשמוח
בא יותר לבכות
אין כמעט לאן לברוח
יש עוד לחכות
יד נעלמה כונסת
גם את פירורי החסד
גם את המכות." נעמי שמר, 'מה שלומך אחות'
משתנים שונים ורבים יכולים לייצר קרבה בין אנשים. יש שאנשים חולקים וחולקות אידיאל משותף, יש והסיטואציה מזמנת קרבה ויש משתנה של חוסר ברירה, של איום קיומי על צד אחד או על שניהם.
שתי נשים חשות באיום קיומי לחייהן ולפועלן ושתיהן פועלות בחכמת הלב ובחכמת הרחוב. האחת, רחב המנהלת פונדק ומסכנת את חייה בהסתירה את שני המרגלים והשנייה, אביגיל אשת נבל הכרמלי, המזהה את האסון שעלול להמיט עליה בעלה בהתגרותו בדוד ובאנשיו.
שתי הנשים משתמשות בידע עתיק יומין ונצבר העובר מאם לבתה, במה שנכנה אנחנו, אלפי שנים אחר-כך, כ'פרמידת הצרכים של מאסלו'. הן יודעות שבראש ובראשונה יש להציע מזון, משקה והגנה.
רחב ממהרת להצפין את שני האנשים: "וְהִיא הֶעֱלָתַם הַגָּגָה וַתִּטְמְנֵם בְּפִשְׁתֵּי הָעֵץ הָעֲרֻכוֹת לָהּ עַל הַגָּג" (יהושע ב, 6) ואביגיל ממהרת לאפות ולבשל לפני צאתה לקראתו של דוד: "וַתְּמַהֵר (אֲבִיגַיִל וַתִּקַּח מָאתַיִם לֶחֶם וּשְׁנַיִם נִבְלֵי-יַיִן, וְחָמֵשׁ צֹאן עֲשׂוּיוֹת וְחָמֵשׁ סְאִים קָלִי, וּמֵאָה צִמֻּקִים, וּמָאתַיִם דְּבֵלִים; וַתָּשֶׂם, עַל הַחֲמֹרִים." (שמואל א', כ"ה 18).
שתי הנשים עוד יודעות, שכדי להשיג את מבוקשתן ולהסיר את האיום הקיומי מעל ראשן, עליהן להחניף לאלה המבקשים רעתן ולהציע להן עסקה שלא יוכלו לסרב לה. רחב מספרת למרגלים על גבורתו של ה' ומבטיחה להצילם, ואביגיל משמיעה לדוד את שרצה לשמוע, על בעלה הנבל ועל הברכה שהיא נושאת עמה לבית דוד.
שתי הנשים תופרות בתפרים עדינים, של תקוות חוטי שני, את הקשרים הבלתי מדוברים ביניהן. הן תופרות את הידיעה התרבותית כיצד פותרים מחלוקות וסכסוכים בעולם הקדום. שכן, אחרי מתן הסעד הגשמי (מזון והגנה), הן מספקות סעד רוחני וכורתות ברית שלום מלאה אינטרסים בינן לבין מי שעד לפני רגעים ספורים היה אויבן.
רחב מוודאת את הצלתה ואת הצלת בני ובנות ביתה, אביגיל הופכת לאשת מלך.
מה שלומכן אחיות?
אחיות המלמדות אותנו על תמצית קיומו וצרכיו של האדם.
אחיות המבינות שלעיתים יש לכנוס לא רק את פירורי החסד, אלא גם את המכות ודווקא מתוך אימה וכעס להתחיל לבנות את האמון, את החסד ואת האמת.
"עַתָּה הִשָּׁבְעוּ נָא לִי בַּ-ה' כִּי עָשִׂיתִי עִמָּכֶם חָסֶד וַעֲשִׂיתֶם גַּם אַתֶּם עִם בֵּית אָבִי חֶסֶד וּנְתַתֶּם לִי אוֹת אֱמֶת" (יהושע ב, 14) מבקשת רחב משני המרגלים, כשהיא יודעת שבמצבם אין להם אלא להתחייב לה ולעמוד בהתחייבותם.
אחיות המבינות, כי לעיתים יהיה עליהן להתאזר בסבלנות כמעט אין סופית עד אשר וְזָכַרְתָּ אֶת-אֲמָתֶךָ (שמואל א', כ"ה, 13).
אחיות המבינות, כי יהיה עליהן לוותר על גינוני סטטוס וכבוד, ולהעמיד עצמן ערום ועריה מול האחר, מתוך תקווה ואמונה, כי גם האחר יעמוד בפניהן ממש באותה הצורה.
חכמת הלב והאדם של אחיות היודעות כי, אנשים ונשים, החשים בטוחים כלכלית, חברתית, תעסוקתית ופיזית, לא ימהרו לשבור את הכלים ולצאת להחריב את רחובות עירם. אנשים ונשים החשים שייכים למקומם, שייכים לזהות הישראלית, המרגישים כאזרחים וכאזרחיות שווי חובות וזכויות במדינה, לא ימהרו להשליך זה על זה אבנים.
אין האמור עד כה בה לצייר תמונה אידיאלית על היחסים הקשים בין אזרחי המדינה, כפי שבאו לידי ביטוי בשבועות האחרונים. הכלים נשברו, שבר עמוק נפער בבטנה של המדינה והיא מדממת וכואבת. ביטויי שנאה וזעם התפרצו כהר געש, סוחפים אחריהם גילויי אלימות קשים ומעוררים מחדש את הפחדים הקמאיים ואת ההבנה שלא חיים משותפים אנחנו חיים וחיות כאן, אף לא דו קיום.
אולם, אולי, דווקא הישענות על כתביה של תרבותנו, קריאה יחפה וקרובה בהם יאפשרו את תחילת ההתבוננות העמוקה על המציאות הישראלית, שלא נקלענו אליה במקרה, שהיא תולדה של העדר משילות ארוך שנים, של הזנחה מדעת של תשתיות החינוך, הבריאות, הרווחה והסביבה. התבוננות שתוליד את ניצני הרפואה והשיקום.
שתי הנשים, רחב ואביגיל, יודעות להשפיל מבט כדי לשוב ולהביט במבקשים ברעתם בעיניים ויודעות לקרוא את המצוקות, את הצרכים ואת האופנים לתיקון.
זה שלום בין שני צדדים שיש להם אינטרסים שונים ודומים.
אולי יום אחד, השלום יהפוך גם לשותפות גורל וייעוד.
"מה שלומך אחות הבוקר…
…תיכף יתגלו שמים
אל תסתירי את פניך
אל יחדל קולך"
שבת שלום