רובה של פרשת שלח-לך עוסקת במרגלים ששלח משה לתור את ארץ כנען. נציגי השבטים יוצאים למסע, רואים את הארץ, נופיה, פירותיה ואנשיה, וחוזרים עם רשמיהם ותחושותיהם אל המחנה. כעת, לאחר שגם עשו יחד את הדרך חזרה אל מחנה בני ובנות ישראל שבמדבר, הם צריכים לבחור מה לדווח לעם. העובדות שעיניהם ראו הן זהות, אך פרשנותם את המציאות והערכת היחס בין העם לבין המציאות הזו – זהו תהליך פנימי, אישי, סובייקטיבי, שכל אחד מהם עובר עם עצמו. אפשר רק לדמיין (ואולי גם לדרוש ולכתוב, אם נרצה) את השיחות הפנימיות של כל אחד מן המרגלים ואת השיחה הגדולה ביניהם בדרך. מסביב למדורה, בלילה האחרון לפני השיבה אל המחנה, הם שקועים בוויכוח סוער ביניהם על המשמעות של מה שראו וחוו, על האחריות המנהיגותית שלהם כלפי העם, כלפי משה ששלח אותם, כלפי אלהים. למחרת הם חוזרים אל המחנה כשהם עצמם כבר מחולקים לשני מחנות.
לאחר שהפרשה מספרת על תגובת העם, עונש הנדודים וחילופי הדורות שיתרחשו במהלכם, ולאחר שרוב פרק ט"ו מוקדש לקורבנות ממינים שונים, מסתיימת הפרשה במצוות הציצית – "וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם" (במדבר ט"ו 39). מקבץ חוטים הקשורים יחד בפינת הבגד, שצווינו לעטות עלינו, אמור להיות התזכורת לקשרים בין האדם הפרטי לבין מורשתו, זיכרונותיו, עמו ואלוהיו. כידוע, גם קשר גורדי ניתן להתרה, לא כל שכן חוטי הציצית. אבל כל עוד לא התרנו אותם הרי שבחרנו להמשיך ולקשור את עצמנו, גם אם בדרכים מגוונות, אל זהות והבטחה שכרוכות זו בזו.
שלושה קשרים כורכים יחד את חוטיה של פרשת שלח-לך עם הפטרתה.
הקשר הראשון הוא סיפורם של מרגלים. כעת כבר איננו בתחילת שנות הנדודים, בראשית החוויה המדברית, אלא בסיומה של תקופת העונש. מי ששמעו את דברי שנים עשר המרגלים ובחרו אם להטות את ליבם את העשרה או אל השניים – פגריהם כבר מוטלים במדבר. דור חדש עומד כעת בערבות מואב, על סף הכניסה לארץ, מונהג על יד אחד מאותם שני מרגלים שבחרו להאמין שאפשר. יהושע בן-נון, שבוודאי זוכר היטב את המסע ההוא, מראותיו וקרעיו, ושהספיק מאז להיות עוזרו הקרוב של משה ולקבל ממנו את הנהגת העם, בוחר כעת לעשות את אותו מעשה. אולי הוא אפילו מנסה בעצמו את העם, המיוצג על-ידי שני אנשים (לא נשיאים, ללא אזכור של שמותיהם הפרטיים), לראות אם באמת חילופי הדורות הביאו חילופי תודעה בעם. המשימה שלו לשני המרגלים פשוטה הרבה יותר: "לְכוּ רְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְאֶת יְרִיחוֹ" (יהושע ב' 1). שני הבדלים משמעותיים מפחיתים את מידת הסיכון כאן: ראשית, המשימה ממוקדת – תראו את המקום הזה, הקונקרטי, שאליו אנחנו נכנסים. אין כאן שאלות (הטובה היא? ומה הערים? ומה העם היושב בה?), אין כאן פתח לתשובות מורכבות. תראו, תדווחו על המקום הזה. לא שאלתי אתכם מה דעתכם עליו או על סיכויי ההצלחה שלנו. שנית, שני אנשים, היוצאים יחד למסע, יבקשו אולי את הקירבה וההסכמה ביניהם, ולאו דווקא להשמיע דעות שונות, איפכא מסתברא ופרספקטיבות מנוגדות. הייחודיות, האינדיבידואליות שלהם מוגדרת מעצם היותם שני המרגלים. הם שומרים זה על זה לאורך הדרך והם יעמדו יחד במשימה.
הקשר השני הוא השיחה עם יושבי הארץ. בפרשה, השיחה הזו מתקיימת במוחם ובדמיונם של המרגלים. בהפטרה, השיחה מתקיימת בין שני המרגלים לבין רחב כשהם כבר על גג ביתה בתוך יריחו. הם מקבלים, ואנחנו שומעים יחד איתם, את התשובה שמישהו היה צריך להשיב לדברי עשרת המרגלים שבפרשה: "וַתֹּאמֶר אֶל הָאֲנָשִׁים יָדַעְתִּי כִּי נָתַן ה' לָכֶם אֶת הָאָרֶץ וְכִי נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ וְכִי נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם: כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה' אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן לְסִיחֹן וּלְעוֹג אֲשֶׁר הֶחֱרַמְתֶּם אוֹתָם: וַנִּשְׁמַע וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ וְלֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת" (יהושע ב' 11-9). כל חששותיהם של המרגלים חסרי האמון והאמונה נענים כאן בקולה של יושבת הארץ שאינה ענקית ואינה נפילה, ובוודאי שאינה רואה את בני ישראל כחגבים. היא יודעת, ומספרת לשני המרגלים ולנו, שהארץ כבר ניתנה לישראל, שיושבי הארץ אחוזי אימה, שהם שמעו והפנימו את מה שעשה אלוהים לישראל ממצרים ועד הנה. לבבם נמס. "ה' אלהיכם הוא אלהים".
הקשר השלישי בציצית הזו נמצא בסמליות שבחוטים, בסיפור המורכב והעמוק שפיסת חוט יכולה לשאת עליה. בהקבלה לציווי על פתיל התכלת הנראה לעין, המזכיר את כל מצוות ה' ומוביל לעשייתן, מורים המרגלים לרחב "אֶת תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי הַזֶּה תִּקְשְׁרִי בַּחַלּוֹן אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּנוּ בוֹ, וְאֶת אָבִיךְ וְאֶת אִמֵּךְ וְאֶת אַחַיִךְ וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיךְ תַּאַסְפִי אֵלַיִךְ הַבָּיְתָה… וַתֹּאמֶר כְּדִבְרֵיכֶם כֶּן הוּא וַתְּשַׁלְּחֵם וַיֵּלֵכוּ וַתִּקְשֹׁר אֶת תִּקְוַת הַשָּׁנִי בַּחַלּוֹן" (שם 21-18). כאמור בפסוק קודם, מטרת החוט הזה היא לכונן ברית ומחויבות "וְעַתָּה הִשָּׁבְעוּ נָא לִי בַּ-ה' כִּי עָשִׂיתִי עִמָּכֶם חָסֶד וַעֲשִׂיתֶם גַּם אַתֶּם עִם בֵּית אָבִי חֶסֶד וּנְתַתֶּם לִי אוֹת אֱמֶת: וְהַחֲיִתֶם אֶת אָבִי וְאֶת אִמִּי וְאֶת אַחַי וְאֶת אַחְיוֹתַי וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְהִצַּלְתֶּם אֶת נַפְשֹׁתֵינוּ מִמָּוֶת: וַיֹּאמְרוּ לָהּ הָאֲנָשִׁים נַפְשֵׁנוּ תַחְתֵּיכֶם לָמוּת אִם לֹא תַגִּידוּ אֶת דְּבָרֵנוּ זֶה וְהָיָה בְּתֵת ה' לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְעָשִׂינוּ עִמָּךְ חֶסֶד וֶאֱמֶת: (שם 14-12). כזכור, בית של רחב בקיר החומה של העיר. בהקבלה לכנף הבד בו מוטלת הציצית, גם כאן החוט קשור בפריפריה של העיר, בקו הגבול שלה, המקום שבו הפנים פוגש את החוץ.
חוטים דקיקים, לבנים, תכולים ואדומים, יודעים להחזיק סיפורים עצומים, לשמש כמשקפיים בעדן נפרש את המציאות, להיות עדים השבים ומזכירים ערבות אנושית וברית של אמונה. הם מזמינים אותנו להביט בהם ולהיזכר, לקשור את הקשר שלנו בהם.
חוּט, רחל חלפי
חוּט הַשַּׂעֲרָה שֶׁל כָּל זֶה
הַנִּימָה הַדַּקִּיקָה הַמְּחַבֶּרֶת אֶת כָּל זֶה
הַמַּעֲבִירָה אֶת הַצְּלִיל הַדַּקִּיק הַחַלָּשׁ שֶׁל כָּל זֶה
הַסִּיב הֶעָדִין שֶׁעָלָיו נִשְׁעָן כָּל זֶה
הַתַּבְנִית הָרוֹפֶפֶת הַמַּחֲזִיקָה אוֹתָנוּ הַמַּחֲזִיקָה בָּנוּ
מַנְגְּנוֹן גּוּפֵנוּ הַגַּחֲמָן הַזָּעִיר
הַמַּחֲזִיק אוֹתָנוּ בְּכָל זֶה
קִשְׁרֵי הַקְּשָׁרִים הַדַּקִּים מִדַּק הַסְּבוּכִים מִסְּבַךְ
הַמִּשְׁתַּדְּלִים בְּכָל מְאוֹדָם לִקְשֹׁר אוֹתָנוּ בֵּינֵינוּ בְּתוֹכֵנוּ
לְכָל זֶה
וְאֵיךְ נַעֲמֹד
בְּכָל זֶה
הַחוּט הָרוֹעֵד הַנִּקְרָע שֶׁל כָּל זֶה
שבת שלום
*Photo by amirali mirhashemian on Unsplash