ענייה וסוערה ארצנו

שבת שלישית של תקופת "שבע דנחמתא". נחמה כמקובל בין ט' באב לראש השנה. ישעיהו נ"ד 11 – נ"ה 5.

*******

עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים: וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח וְכָל גְּבוּלֵךְ לְאַבְנֵי חֵפֶץ: וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה' וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ: (ישעיהו נ"ד 13-11)

ענייה וסוערה ירושלים. ענייה וסוערה. לא עקרה, לא אלמנה, לא אשה עזובה, אלא ענייה. ולא סתם ענייה, אלא ענייה וסוערה. כזו שלא מרכינה ראש או נבוכה מעוניה. לא משפלת מבט ירושלים, לא מקבלת עליה את הדין, כי אם סוערת, נאבקת, מסרבת להינחם.

כזו היא ירושלים של תקופת ישעיה השני, זמן קצר אחרי חורבן הבית הראשון, כשר א/נשים נושאים ונושאות בתוכן/ם את כאבי הגלות, ממאנים להינחם.

מסתובבים בחוצות, בחוצות בבל לשם גלו, או בין שרידי  ירושלים שחרבה, מסרבים להאמין שהם אלה שהביאו על עצמם את הכלייה.

וכימים ההם גם הזמן הזה. ענייה וסוערה ארצנו. רוחות של חורבן וכלייה מנשבות, האיום כך מספרים לנו, יבוא עלינו מבפנים ומבחוץ. וגם אם ההפיכה תיעצר, גם אם מצפון לא תיפתח הרעה, הרי נפל דבר בישראל. הפילוג והשסע בשיאם, השנאה יוקדת כמו גלי החום המתמשכים של אוגוסט. ונדמה, נדמה שגם לנו אין מנחם.

הנחמה, הריפוי, המזור לכל פצעינו, לא יהיו במילותיו הלכאורה מרפאות של הנביא: "הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים", שכן המילה מרביץ, כמו גם המילה אקדח שתופיע בהמשך ההפטרה (על אף מובנה השונה אז ועכשיו) הן מילות מלחמה, מילים קשות, שאין בהן נחמה.

ובכל זאת, אנחנו בשבת השלישית מתוך שבע שבתות הנחמה שבין תשעה באב לראש השנה, והשנה, יותר מבכל שנה אחרת, החברה מבקשת קצת נחמה.

הנחמה, יש לה פנים רבות. שכן, אין דין מנחם כדין מנוחמת. גם אם ירצף ה' את ירושלים במרגליות, הרי היופי יישאר חיצוני ותו לאו. לא העיר ולא אנשיה יחושו מנוחמים. מכאן, שנחמה שאין בצידה לקיחת אחריות, תיקון עמוק, היא בבחינת נזם זהב באף של חזיר. הנביא ער לסכנה הזו, וקורא לירושלים ולא/נשיה: "בִּצְדָקָה תִּכּוֹנָנִי רַחֲקִי מֵעֹשֶׁק כִּי–לֹא תִירָאִי וּמִמְּחִתָּה כִּי לֹא–תִקְרַב אֵלָיִךְ" (פסוק 11), רוצה לומר, את ראויה לנחמה אולם, כדי לחוש מנוחמת, כדי להרגיע סערותייך, כדי לחלץ אותך מעונייך, יהיה עלייך להתרחק מעושק, תתחילי לבנות בסיסי יושר ומשפט, ואז, רק אז לא תתקרב אלייך הצרה.

לא זאת בלבד שנחמה שאין בצידה לקיחת אחריות, שינוי עמוק של דרכי התנהגות, אישוש מחדש של חוקי יסוד, תהיה נחמה פורתא, אלא שנחמה שאין בצידה גם מחלוקות לשם שמים, אין היא מלאה ושרירה וקיימת.

המדרש המסיים את מסכת ברכות נעזר בפסוק מההפטרה שלנו, כדי לומר דבר מה על תלמידי חכמים באשר הם:

אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר: "וְכָל־בָּנַ֖יִךְ לִמּוּדֵ֣י יְהוָ֑ה וְרַ֖ב שְׁל֥וֹם בָּנָֽיִךְ" (ישעיהו נ"ד י"ג) – אל תקרי בניך אלא בוניך. (ברכות, דף ס"א, ע:א)

יש התופסות והתופסים את המדרש הזה כהומור של ממש, שהרי כל מהותם של תלמידי חכמים היא המחלוקת, היא הפלוגתא והבר פלוגתא, כיצד אם כך ניתן להביא שלום בריבוי מחלוקות שכזה?

אני מבקשת לומר שדווקא בבסיס המחלוקות, מחלוקות שהן לשם שמים, כאלה שנועדו להפוך את אדמת התורה והתרבות שלנו לתחוחה, דווקא משם צומחת לה הנחמה. שכן, כל עוד יודעים ויודעות אנחנו לשוחח זה עם זו, להיפגש, להסכים להקשיב זו לזה, להסכים לבנות ביחד בניין עדי עד, הרי שיש מקום לנחמה ויש גם מקום לשלום, מלשון שלם. והשלם חייב להיות יותר גדול מסך כל חלקיו, ועליו להיות תפור ומאוחה בתפרים עבים ומאפשר התרחבות תדיר, ממש כמו האוהל שאליו מכוון ישעיה בתחילת הפרק (שאינו בהפטרתנו לשבוע זה): "הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ יַטּוּ אַל–תַּחְשֹׂכִי הַאֲרִיכִי מֵיתָרַיִךְ וִיתֵדֹתַיִךְ חַזֵּקִי" (פסוק 2). בד בבד להרחבת מקום אוהלך, חזקי יתדותייך.

ענייה וסוערה ארצנו בימים אלה, החום מחניק והנשמה מחפשת סדקים להמלט דרכם, לנשום עמוק ורגוע. "מי שחווה את בערת הקיץ", שרה רחל שפירא בקולה של אילנית, "ליבו לבית / ופני הנוף ראי לחרדותיו. את מי ישביע / את מי ירגיע / ועל מה יתפלל עד סתיו."

אנחנו, שחוות וחווים את בערת הקיץ, ופני הנוף ראי לחרדותינו נוכל להתפלל לבואה של נחמה, אולם לא די לה בתפילה. שכן, היא מבקשת גם את העשייה הכפולה. את המשך ההתנגדות והמאבק לדרכה החוטאת של הממשלה המסואבת שלנו ובד בבד מפגשי הידברות, שיחות, אי הסכמות, עם א/נשים החולקים וחולקות איתנו את פיסת האדמה הלוהטת הזו. וביחד, רק ביחד, נוכל להביא שלום שהוא גדול יותר מסך חלקיו, ושבריו הם השלם המנחם והמנוחם, היחיד שיהיה כולו שלנו.

שבת שלום