וַיָּבֹא שָׁם אֶל הַמְּעָרָה וַיָּלֶן שָׁם וְהִנֵּה דְבַר ה' אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ: וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ: וַיֹּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ה' וְהִנֵּה ה' עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה' לֹא בָרוּחַ ה' וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ ה': וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ ה' וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה: וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֵלִיָּהוּ וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ וַיֵּצֵא וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַמְּעָרָה … וַיֹּאמר ה' אֵלָיו לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ (מלכים א יט, 9-15)
התייצבותו של אליהו הנביא, נביא האלוהים היחיד הנותר לפליטה בממלכת אחאב, אל מול מאות נביאי הבעל שנקבצו במצוות המלך, הסתיים בשתיים. ראשית, העם, המותש מיום שלם של תפילת שווא של נביאי הבעל חזה באש הפלאית שירדה מן השמים וכילתה לא רק את הפר המוקרב על המזבח אלא גם את כמויות המים האדירות שנשפכו עליו וסביבו. אל מול מראה מפעים זה הם קראו בקול גדול "ה' הוּא הָאֱלֹהִים ה' הוּא הָאֱלֹהִים" (מלכים א יח, 39). האש הניעה אותם לחדול מלפסוח על שתי הסעיפים ולהכריע שה' הוא הוא האל האמתי. שנית, נלהבים ונרגשים, הם נענו לקריאתו של אליהו, לרדוף ולשוחט את כל נביאי הבעל. למעלה על הר הכרמל בערה האש; על גדות נחל קישון ארע הטבח.
סיפורו של מפגש מסעיר ואלים זה ממלא את חללה של הפטרה אחרת, הפטרת "כי תשא". הפטרתנו נפתחת ביום שאחרי, כשנודע לאליהו שהמלכה איזבל מבקשת להורגו. מתברר שרושמה נעז של האש משמים היה קצר מועד. אליהו, שסחף עם רב אל הטבח, נאלץ לשוב ולנדוד. הוא בורח כדי להציל את חייו. באחת נהפך רגע הניצחון הזוהר לרגע של ייאוש. באחת לומד אליהו שהעם הנלהב שהובל לשחיטת נביאי הבעל לא יעמוד לצדו בעת צרה ולא יושיעו מכף אויבתו. סיפור נדודיו מבקש בעליל להצעיד את אליהו בדרכו של אדון הנביאים משה שברח ממצרים, אל "הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵב" (מלכים א יט, ח). שם, על ההר שעליו נגלה האל למשה במעמד הסנה, חווה אליהו שוב את התגלותו של האל. אלא שזו שונה עד מאוד מהתגלות האש שבסנה ולא כל שכן מהתגלות האש הנופלת שחווה העם על הר הכרמל.
אליהו לן במערה ודבר האל פוגע בו (כנאמר למעלה) השאלה מה לך פה? פותחת את סגור לבו. הוא מביע במלוא עוזם את ייאושו, את כעסו, ואת אובדן הדרך שהוא שרוי בו. מלחמתו הייתה לשווא. למרות הנס שחולל וההתייצבות-לרגע הנלהבת של העם, דבר לא השתנה. אם עד כה זכה לפחות למעמד מוגן של מי שהמלך ירא לפגוע בו, עתה מבקשים להמיתו ולחסל בכך את כל מה שיכול היה לקוות לו, את כל מה שנאבק למענו.
כיצד מגיב האל על הדברים הקשים האלה? הוא תובע מאליהו לצאת ולהתייצב בפתח המערה ומעביר לפניו שורה של תופעות טבע אדירות עוצמה: רוח גדולה, רעש אימתני, ואש. על כל אלה נאמר לו, פעם אחר פעם, שלא בהם ה'; אף לא באש, זו שבה נגלה האל למשה ולעם. הרוח, הרעש והאש עשויים למלא את האדם יראה גדולה, להטיל עליו אימה, אולי להפעים את רוחו. האש שנפלה משמים וכילתה את הפר השחוט הניעה את העם לשחוט את נביאי הבעל. אך לא בהם ה'. לא זה משמעה של ההתגלות שאליהו צריך ללמוד לחוות. לא באלה טמונה היכולת להתגבר על הייאוש, להעניק משמעות לחיים לפני אלוהים.
הרעש, הרוח והאש נעלמים. עוצמת ההתרחשות מתחלפת ב"קול דממה דקה", כנראה רוח חרישית, או שמא שקט מוחלט. על הדממה הדקה לא נאמר דבר. אין הכתוב מלמד שלא בה ה'; גם אינו מלמד שהיא-היה התגלות האל. קול הדממה הדקה אינו מוגדר. הוא מצפה לתגובת האדם, להיענותו, להתייצבותו, להכרעתו. אפשר שאדם אחר שהיה נקלע אל הר חורב באותה עת היה חווה חוויה דתית מעמיקה ומלאת הוד בעת הרעש, הרוח והאש. עתה, משנשתררה הדממה הדקה, אין ספק שלא הייתה אוחזת בו שוב אותה התפעמות. עתה הגיעה עת מנוחה שאחרי האירוע הגדול. לא כך אליהו. הוא ידע שקול הדממה הדקה קורא אליו, מצפה לו. ואכן, שלא כעם הנופל על פניו למראה האש הנופלת, אליהו קם, מליט את פניו באדרתו ומתייצב לקראת האל הנגלה אליו.
התגלות האש הביאה בשורה מוגדרת, הובילה למעשים מחרידים ואדירי עוצמה. התגלות הדממה מהלכת אחרת. הדו-שיח בין האל לאליהו לאחר התייצבותו נראה במבט ראשון דומה להפליא לזה שהתרחש לפני חוויית הדממה. אלוהים שואל שוב: "מה לך פה אליהו", ואליהו מְתַנה, באותן מילים כקודם, את שעורר בו תחושה שאבדה דרכו, שנסתם הגולל על מאבקו. שום דבר לא השתנה. המציאות המרה שהביאה אותו אל פתחי תהום הייאוש והאבדן עודה שוררת. אלא שמשמעותו של כל זה נשתנתה לבלי הכר. על דברי אליהו באה תשובת האל: "לך שוב לדרכך".
מכאן ואילך מצפים לאליהו אותה דרך עצמה שנדמתה כמובילה למבוי סתום, אותו מאמץ סיזיפי עצמו שנראה אבוד. גם אותה קנאה ממאירה שהוא נושא בקרבו מימים ימימה בלא יכולת להשתחרר ממנה. ואולם בכוח קול הדממה הדקה ניתנה בו הרוח להעניק לכל זה משמעות חדשה, להמשיך במקום שקודם סבר ששוב לא יעמוד לו הכוח לצעוד הלאה, לדעת שלפני אלוהיו הוא בוחר בדרכו, שבבדידותו ובייאושו, בלכתו בדרך הנכונה ובתעייה בדרכי שווא – האל עמו. גם אם ייתם עתה תפקידו והוא ייקרא למשוח נביא תחתיו, דרכו – על הצלחותיה וכישלונותיה, הישגיה ומעקשיה – דרכו של אדם לפני ה' הייתה. אכן, קול הדממה הדקה אינו חוסך מאדם את הצורך לבחור דרך ולתת עליה דין וחשבון. הוא מלַווה את ההולך וההולכת בדרכם שלהם, בדרך שימשיכו ללכת בה עד יום מותם. קול הדממה הדקה אינו מעורר התלהבות סוחפת וחסרת רסן ואינו מגדיר שליחות שהאדם לא יְדעהּ לפני כן. אבל הוא יכול להכריע חיים, להעניק כיוון ומשמעות, לאפשר לאליהו למצוא יורש וממשיך, להאמין.
קול הדממה הדקה אינו מסיר מאתנו את האחריות למעשינו. החלטותינו אינן נעשות אינן יחסיות פחות, מוחלטות יותר. עדיין אנו עלולים לטעות, עדיין חזקה עלינו שנמעד מפעם לפעם. אבל הוא מציב את המהין לשמוע אותו, את המעזה להתייצב אל מולו – במלוא יחסיותו, חילופיותה, נטייתו לשגות ולמעוד – לפני האל המצווה עלינו להמשיך וללכת בדרכנו, להמשיך ולהאמין ביכולת לבחור בטוב, להרבות טוב.
***
לא אש ולא רעש הם העומדים מאחורי מה שאני יודע לומר, מה שאני מבקש מעת לעת להעיד עליו. אלוהים לא נגלה אליי באש הסנה ולא באש הנופלת משמים. אינני מייחל להתגלות כזאת. אני חרד מנטייתם של בני אדם רבים כל כך לדעת בבירור שהאל ציווה עליהם מתוך האש להבעיר אש, להרעיד מוסדי ארץ, לפרק הרים ולשבֵּר סלעים. רעשיה של הציביליזציה המודרנית והפוסט-מודרנית הם לא פעם הרעשים שבגללם אנו מתקשים כל כך להקשיב לקול הדממה; לא יותר מכך. אבל אני מאמין שהמוכנות והמוכנים לעשות את חייהם למאמץ מתמשך ובלתי נלאה להקשיב, אפשר שישמעו את קול הדממה הדקה, אפשר שישובו לדרכי חייהן וחייהם בלב היודע שדרך זו עצמה, שבה הילכו גם קודם לכן, היא דרכם לפני אלוהים.
הדרשה מבוססת על הנאמר בספרי קול דממה דקה: מחשבות אמונה וביקורת, תל-אביב: ידיעות אחרונות, 2009.
שבת שלום