וַיֹּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ה' וְהִנֵּה ה' עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה' לֹא בָרוּחַ ה' וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ ה' וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ ה' וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה (מלכים א' י"ט 11-12).
אנו נמצאים בתקופת "בין המצרים", המתחילה עם תענית י"ז בתמוז ומסתיימת בצום ט' באב, ונקראת כך על בסיס הפסוק במגילת איכה: גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי וּמֵרֹב עֲבֹדָה הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים (איכה א' 3).
על פי המסורת נחשבת התקופה לעצובה ביותר בלוח השנה. בי"ז בתמוז הובקעה חומת העיר ירושלים, הבקיעים בחומה אפשרו לחיילים הצרים על העיר לחדור פנימה ולהביא לחורבן המקדש שלושה שבועות מאוחר יותר, ב-ט' באב.
למרות אופייה העצוב של התקופה, החליטו רבני מנהג רומא האיטלקים שלא ללכת בדרך שאר הגלויות, וקבעו לשתי השבתות הראשונות של התקופה הפטרות חלופיות. בפרשתנו, פרשת פנחס, הם מפטירים באותה הפטרה שהייתה נאמרת טרם תקופת בין המצרים, העוסקת בבריחתו של אליהו מממלכת ישראל למדבר, ואילו כהפטרה לשבת השניה של בין המצרים הם קבעו קטע המתייחס להתנחלות בימי יהושע.
מה הקשר בין סיפור פנחס, אותו נקרא בתורה בשבת, לבין סיפורו של אליהו הנקרא כהפטרה? נלמד זאת מתוך המדרש: אמר ר' פנחס בשם ר' שמעון בן לקיש: הוא פנחס הוא אליהו זכור לטובה ולברכה שאילולי הוא לא היה לנו חיים באדום (מדרש שוחר טוב [כתב יד] מזמור ס"ג).
שתי הדמויות, פנחס ואליהו, "מצטיינות" בתכונה דומה: שניהם קנאים. אומנם קנאותם היא לשמו של ה', אבל קנאי הוא קנאי ללא כל הנחה מצד המסורת.
אחד ההסברים מן המדרש לגבי דמותו של פנחס וברית השלום אותה מבטיח האל לפנחס הוא זה: אומר האל לפנחס – אתה חשבת שדרכי היא דרך הקנאה וההרג. להבא אתה וזרעך אחריך תהיו ממונים על נושא השלום בעם ישראל. שלום בין האל ועמו, שלום בין בעל לאשתו, שלום בין שכנים ועוד. כדברי המדרש: "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן" – אמר הקב"ה בדין הוא שיטול שכרו, לכן אמור "הנני נותן לו את בריתי שלום". גדול השלום שנתן לפנחס שאין העולם מתנהג אלא בשלום, והתורה כולה שלום שנא' (משלי ג) "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". ואם בא אדם מן הדרך שואלין לו שלום. וכן שחרית שואלין לו שלום ובאמירת שמע כך שואלין בשלום. שמע ישראל חותמין פורס סוכת שלום על עמו. התפלה חותמין בשלום, בברכת כהנים חותמין בשלום. אמר רבי שמעון בן חלפתא אין כלי מחזיק ברכה אלא שלום שנאמר (תהלים כ"ט) ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום (במדבר רבה כ"א , א).
גם אליהו "נידון" בעקבות מעשיו ודבריו. בהפטרת השבוע מסביר אליהו לאל את מעשיו במדבר סיני, ליד הר האלוהים, הרחק מתחום פעולתו ועמו. לשאלת האל "מה לך פה" משיב אליהו בדברי גנאי לעם ישראל, ככתוב: … וְהִנֵּה דְבַר ה' אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ: וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַ-ה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ (מלכים א' י"ט 9-10).
האם באמת התכוון אליהו לטעון כי עם ישראל איננו מקיים את מצוות ברית המילה? זאת לא נדע בברור. אלא שחז"ל בחרו לטעון שזו הייתה כוונת הנביא. בבואם לעצב את טכסי מעגל החיים, קבעו חז"ל את אליהו כאורח חשוב בטקס המעבר בין עוברות לינקות. כך הפך אליהו למלאך הברית המתארח בכל טקס ברית מילה. כך אנו לומדים מתוך ספר אבודרהם השלם (ספרד המאה ה- 14): "אמר לו הקב"ה: חייך על מה שקנאת על מילה, כל זמן שיעשו את המילה תעיד עליהם שקיימום. לפיכך מושיבים כסא למלאך הברית שנקרא אליהו."
גם האלוהים נוכח בטקס הזה. לא ברוח ולא ברעש ולא באש. האל נוכח בבכי של התינוק הנימול, בחשש של אם התינוק ובשמחה העוטפת את המשפחה על לידת דור חדש בעם היהודי.
שבת שלום